וצעקה אחרונה נשמעה, צעקה מהסוג שצורחים כל-כך חזק ואף אחד לא
שומע.
"והלוואי שתישרפי בגיהנום"
ככה זה היה, אבל בשבילה זה היה כאילו היא כבר שם, וכבר נשרפה.
באמצע החצר היא יושבת, מחייכת, צוחקת.. שמחה.
ולפעמים בוכה, אבל אף אחד לא מרגיש.
בעצם... כמעט תמיד היא בוכה, הלב שלה התרסק ממזמן, ולאחר
שהצליח להתאחות ישר באו עוד ועוד דברים שריסקו אותו שוב.
עכשיו הלב שלה מפוזר בכל מיני מקומות ששהתה בהם, כל חתיכה של
הלב שלה נמצאת בבית של מישהו אחר, בידיים של מישהו אחר,
והרגליים שם ממשיכות לדרוך על החתיכות, והידיים ממשיכות למחוץ
אותן.
והיא מרגישה כל מחיצה ודריכה הכי קטנה, גם אם זה לא בכוונה.
היא התרגלה לעובדה שהיא לבד, היא התרגלה כבר לעובדה שיש המון
אנשים שיבואו, ויגידו שאכפת להם, אבל היא יודעת, היא בעצמה
יודעת שזה לא נכון, שהכל דיבורים וכולם יבואו ויאמרו את הדברים
האלה ויראו הכי תומכים ואוהבים באותו הרגע.. אבל כשמגיע הזמן
שהיא באמת צריכה אותם.. אף אחד לא יהיה שם, אף לא אחד.
וזה אפילו יותר כואב מאשר הם היו מתעלמים ממנה לחלוטין, זה
יותר כואב כשמשקרים לה בפנים.
תגידו לה, תראו לה שאכפת לכם באמת ותתכוונו לזה, תהיו אמיתיים,
תהיו בני אדם.
תדעו לבוא ולחבק אותה, תדעו לשאול אם רע לה, כי היא לא תגיד.
היא מופנמת וסגורה מדי.
ונכון, אולי זו דרישה יותר מדי מוגזמת לנחש מתי היא צריכה
אותכם, אבל היא לא מסוגלת אחרת, היא רוצה לראות שבאמת אכפת
לכם.
תדעו להראות לה כל יום כמה שאתם אוהבים אותה, מה לעשות, זה מה
שהיא צריכה.
תדעו לסמוך עליה, תדעו שסודות היא אף פעם לא תספר, תדעו שהיא
תמיד תהיה שם בשבילכם.
אתם לא שמים לב? לא ראיתם שכל פעם שאתם בצרה היא תהיה שם ותציע
את כל כולה, העיקר שיהיה לכם טוב? לא שמתם לב עד עכשיו? אז
תתחילו.
כי לה אכפת.
והיא לא תהיה צבועה ותגיד לכם שאתם חייבים לה משהו, היא לא
דורשת ממכם תשומת לב.
היא פשוט זקוקה לה.. אבל היא לא תראה את זה.
אז תעשו טובה, ותאהבו אותה.
כי היא לא בן אדם רע, היא לא כמו שהיא נראית, היא לא באמת
הילדה התינוקית שהיא משדרת שהיא, היא לא השרמוטה של בית ספר,
היא לא סתומה ואטומה.
היא פשוט מפחדת.
והפחד הזה יותר גדול ממנה, יותר חזק ממנה.
היא מפחדת והיא שבורה, כל כך שבורה, וכל יום היא נפגעת מחדש,
והמקום היחידי שהיא חשבה שהיא תוכל לחזור אליו ולקבל בו
אהבה.... בגד בה.
ועכשיו? היא שום דבר חוץ מגוף בלי נשמה.
והעצוב הוא? שאף אחד לא רואה את זה, אף אחד.
כבר אין לה עם מי לדבר, האנשים שהיא חשבה שתמיד יהיו שם, לא
משנה מה- נראה שיש להם עיסוקים יותר חשובים ממנה, שהיא יכולה
לחכות קצת, כי זו היא.. היא תחיה.
אבל זה מה שהם לא יודעים.
היא כבר מתה. כי מה זה גוף ללא נשמה? זה כלום. זה לא שווה
כלום.
אולי הקטע הזה נראה לכם כבר יותר מדי דיכאוני, וזה נכון.
כי כל כך הרבה זמן היא לא הוציאה עד הסוף את מה שיושב לה בלב.
xxx
כי אין אף אחד שיקשיב.
אין אף אחד שיהיה לו אכפת, למרות מה שכולם אומרים.
xxx
הילדה שוב יושבת בחצר וחולמת, על האחד הזה שיהיה לו אכפת.
על האחד שלא ישבור לה את הלב, רק לא שוב.
על אחד שיאהב את החיבוקים שלה, ולא ידחה אותם.
על אחד שיאהב את הנשיקות שלה, ולא ישתמש בהן.
על אחד ש.. יאהב את כולה, ויעריך אותה, ויקבל אותה כמו שהיא,
בלי להציב לה שום תנאים.
על אחד שהיא תאהב, ותוכל להרגיש איתו שלמה ומאושרת.
ואיפה הוא? איפה? מסביבה רק אנשים שפגעו בה, שהיא הפקידה את
הלב שלה בידיים שלהם והם ניצלו את זה ושברו אותו לרסיסים.
זה שווה זה? לא. זה לא שווה כלום.
החצר מתרוקנת, היא נשארה עדיין באמצע, מתחת לשמיים הכחולים היא
יושבת, והדמעה המזורגגת הזו, יורדת מהעין, ללחי, ומתה בשפתיים
שלה.
xxx
ואף אחד לא רואה.