באדישות היא מסתכלת על האנשים ברחוב
את מי מהם היא מכירה, מי רע ומי טוב
יודעת שגם הטובים רעים, כשיש איתם רעים
גם הם אז לא מתייחסים, "בשביל הדאווין"

הם מסתכלים בחזרה, הם לא אומרים שלום
ולא מראים סימפטיות, ואין בהם כלל חום
היא מסננת אז קללה, קטנה וחרישית
ומנופפת לכולם באצבע השלישית

"את סתם פריחה ריקנית", "אתה סתם ערס טיפש"
היא מעבירה ביקורת על מי שלא מתייחס
וכשהדמעות לא יכולות כבר לחכות
אז היא רצה לה הביתה, ומתחילה לבכות

ובדרך היא חושבת, "לא איכפת להם בכלל"
אותה לא מכירים, ואם היא תיפגע, אז לא חבל
ואז היא מתרחקת, והאנשים קטנים
היא חיה ונושמת, אבל מתה מבפנים

והעיקר שהיא נמצאת שם רק כשצריך
טובה קטנה, שיחה בפלפון, אפילו סתם כריך
כי היא בעצם לא קיימת, בשבילם היא סתם אוויר
והם תמיד יתייחסו אליה כמו אל קיר

והיא סתם ילדה טובה, שגרה בגיהנום
לא מזיקה לאף אחד, כמו צדיקה בסדום
היא חכמה ונבונה, פיכחת בין טיפשים
אבל איכפת לה סתם, יותר מדי, מכל האנשים...