לפעמים עיזים חוזרות הביתה לבדן. הן פשוט לא מוכנות בשום אופן,
בשום אופן לא מוכנות להשאר צמאות בשדה, וגם לא מוכנות לוותר על
מנה של שעורה לארוחת הערב. וכך ודאי קרה, שכולן פשוט התאספו
להן זו אצל זו, התיש השחור, ארוך הקרניים, ודאי הוביל בראש.
ואחרי שהביטו סביב ושקלו את המצב היטב, פנו לשוב הביתה בדרך
הקצרה ביותר. אין סיבה לחכות.
עיזים זקנות, כבר עשרים שנה בהר הקשה הזה, סחוף הרוחות. כבר
ראו הכל בחייהן, את השלג והשרב וכיצד נולדים גדיים קטנטנים. את
החיטה גדלה כה גבוה ולפתע מזהיבה, נוצצת בשמש מדברית של צהרים.
דבר לא החמיצו עיניהן הסקרניות. מה לא ראו, נערים על סוסים,
חיילים במדים מאובקים מנופפים מרחוק, מטעים של זיתים, שבילים
לבנים בין שדות יבשים, ילדים רצים, צוחקים.
כיצד לפנות בוקר היה משכים לחלוב. ידיים אמיצות, כה מוכרות,
אוהבות. רק לו הן מוכנות לתת ממש הכל, רק שיקח. מנת שעורה
מתוקה לארוחת הבוקר, ואחר כך אפשר לצאת לדרך - הלאה אל הגבעות!
לעוד יום של מסע רגלי מפרך בין אבק לטרשים, בין בור מים זה או
אחר לגבעה זו או אחרת.
לעתים היה נקרה בדרכם כרם או שדה ירוק, אולי עץ חרוב בודד
תחתיו עמדו לשעה קלה, מתענגים על קרירות צילו. לעתים היה מוציא
את ספרו הקטן השמור עימו תמיד, ולרגע היה העולם דומם ואף הרוח
מאזין לשתיקתם. לעתים היה שר הרוח עימם, במרוצתם.
הגבעות חייכו למגעם, מלטף, כה מוכר. עוד רגע והנה כבר חלפו
ועברו לגבעה הבאה. לעתים היו הגבעות מלוות אותם במבטן. כמעט
לוחשות, אנא, קחו אותי אתכם מכאן.
והסלעים, הו הסלעים. כמה אהבו אותם הסלעים. בכל יום חיכו
שיופיעו מעבר לעיקול זה או אחר, יפריחו את הדממה העתיקה בקולות
שקשוק עליזים.
אך האדמה שתקה. שתקה בחלפם על גביה כבכל יום ויום.
כאילו אותו יום, כביכול הוא כמו כל יום ויום. כאילו אותו יום
לא פלחה יריה בשריקה את אויר הקיץ החם. כאילו אותו יום לא נדם.

בשתיקה, מזילה דמעה חנוקה, ספגה את הדם.

עיזים לא חוזרות הביתה לבדן. מעולם לא חזרו לבדן. יודעות את
הדרך, כן, ודאי. לא שאינן יודעות, ובכל זאת ללא פקודת המפקד
אינן זזות ממקומן. אלא שהמפקד נפל בקרב, ונסיגת הכח היתה
הכרחית. ולכן לאחר ששקלו היטב את המצב פנו לדרכן.

אך האדמה לא פנתה לדרכה. וכי אנה תפנה? הן קול דמו הספוג בה
זועק בקרבה ואינו נותן מנוח כלל. לו רק יכלה להניח ראשה בין
ידיה ולמרר בבכי מר.




"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים
אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה
אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה
הגדיל ה' לעשות עימנו היינו שמחים
שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב
הזורעים בדמעה ברינה יקצורו
הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע
בא יבוא ברינה נושא אלומותיו"   תהלים, מזמור קכ"ו.