בין שני מקרי תלייה נפרסו חיי.
ומהראשון, ועד לאחרון - לא היה רגע מאושר אחד.
מאז ומעולם הרגשתי בלתי שייכת בעליל לעולם הזה.
לא הסתדרתי עם אף אחד, בשום מקום.
המונים היו הפסיכולוגים, יועצים ושלל אנשים שניסו להבין את
אותו יצור מוזר שישב מולם.
שאמרו לו לצייר עץ או בית או משפחה.
וכל מה שהיה מצייר היה קווים דקיקים ואפורים, היוצרים צללית
עמומה של אותו פריט מבוקש.
מעולם לא דיברתי יותר מדיי.
העדפתי לשתוק, ולחיות עמוק בתוך עצמי.
לא היו לי יותר מדיי חברים... אחים גם ככה לא היו לי. וההורים,
הו ההורים...
הם היו בעיקר מלאים בכסף.
שאותו בזבזו בניסיונות למצוא מישהו או משהו שיהפוך אותי
לנורמלית.
ותמיד הסתכלו עליי במעין רחמים שכאלה. ואולי, בסתר ליבם היו גם
מודים שאני לא הבת שחלמו לה.
הם עבדו הרבה, כדי להשיג עוד כסף.
כדי לנסות עוד יותר כדי להפוך אותי לנורמלית.
קנו לי כמויות אדירות של בגדים (אך אותם העדפתי להשאיר בארון,
וללכת בדברים שהם מצאו כמוזרים מדיי, מביכים וכו'), קנו לי
צעצועים וטלוויזיות ומחשבים וכל דבר שיכולתם להעלות על דעתכם.

היו מנסים "לשדך לי" חברות. 'בנות של...' שכאלה. שאחרי
פגישת-משחק אחת היו בורחות ולא מראות את פניהן בקרבתי עוד
לעולם.
ניסו לשלוח אותי לכל חוג שידעו על קיומו. אך ללא הועיל.

ואני, אני לא כל-כך הבנתי על מה כל המהומה סביבי.
או שלא ממש ידעתי או הבנתי אותה.
רק הייתי שקועה עמוק בתוך תוכי, במחשבות האלה שכמו שאמרו כל
הרופאיםפסיכיאטריםפסיכולוגיםיועצים - "אלה לא מחשבות לילדה בת
- (הכנס את הגיל הרצוי. כל גיל משנתיים ומעלה.)"

הייתי בוכה הרבה.
משתוקקת להגיע למקום אחר, מקום שלא הניח לי.
צבעיו, ריחותיו, תכולתו - כל אלה מילאו את ראשי בלי סוף.
אך גם ייאוש, סבל וייסורים רבים מילאו מקום נכבד ביותר...
"ילדה קטנה צריכה להיות מאושרת" אמרו כולם.
אך האושר ואני היינו כמו שמן ומים.

אבל אני סוטה מהנושא. לגמרי סוטה מהנושא...
על שני מקרי תלייה עמדו חיי.
הראשון, והאחרון.

הראשון קרה אי שם בתחילת חיי.
היה זה בגיל שנתיים בערך.
הייתה לנו נדנדה מתוחכמת בחצר. ובעצם, כמו גן שעשועים שלם.
אחד המשחקים שם היה חבל כזה, כדי להתלות ולהתנדנד עליו.
יום שבת חורפי - בהיר אחד, הוציאה אותי אמא לשם.
היה טלפון, מהמשרד שלה כנראה. היא רצה במהירות לענות, מותירה
אותי שם.
נו, מה כבר יקרה?
איכשהו, ראשי נכנס אל תוך לולאת החבל, וכשהלכתי קדימה אל עבר
פרפר אחד שהתעופף שם, החבל התהדק בחוזקה על צווארי.
הייתי מתה מחנק אם אמא הייתה מגיעה כמה שניות מאוחר יותר.
לפעמים אני חושבת שחבל שהיא הגיעה...
בעצם, אני תמיד חשבתי כך.
במשך שנים ארוכות, בעודי סובלת כ"כ הייתי נזכרת שוב ושוב באותו
מקרה.
משתוקקת שהיה נגמר אחרת, שאמא הייתה מאחרת.
אבל היא הגיעה, ומה שהיה כבר לא ניתן לשינוי.

היא תמיד נשאה על עצמה את הרגשת האשם על חוסר האחריות.
בגלל זה היה חשוב לה כ"כ "לפצות" אותי, או אותה או את מי שזה
לא יהיה, בכך שתתנהג כ"אמא טובה".
אומרים שמה שחשוב זו הכוונה.

במשך שנים רבות חייתי בבידוד, ובבדידות מלאה.
מעולם לא מצאתי את מקומי בעולם הזה.
ואף פעם לא הצלחתי להתחבר למישהו/מישהי.
אני מניחה שהיה זה בגלל שמועלם לא הייתי ילדה.
הייתי בוגרת מדיי. יותר מדיי.
התעסקתי בנושאים ש"ילדים לא אמורים להתעסק בהם".

אבל אחרי שנים רבות בודדות של שקט, התחלתי להשמיע קולי.
בשקט, כמעט בלחש, אבל דיברתי. אל מישהי, בגילי.
טוב, לא בדיוק. היא הייתה שנה מבוגרת יותר.

הייתי בת 13 אז. כיתה ז'.
המון אנשים חדשים, בי'ס חדש. בלגאנים.
אבל לא זה לא ממש הפריע.
זה לא שחיפשתי להיות עם אנשים.
וללמוד במילא לא למדתי.
הייתי יושבת אי שם, בקצה הכיתה במשך כל היום, שקועה בעצמי.
או שקועה ברדיו דיסק החדיש שההורים קנו כשהיו בחו'ל. רק כדי
לגרום לי קצת לחייך.
למרות שזה לא ממש היה קורה...

בהפסקות הייתי יוצאת, לפעמים.
מטפסת על הגבעה הקטנה המכוסה דשא, ויושבת לבד. מביטה לשמיים.

זה היה יום חורף חשוך כזה. אבל לא ירד גשם.
ישבתי על הגבעה שלי, כרגיל.
היא עלתה, והתיישבה לידי.
הורדתי את המבט מהשמיים, והסתכלתי עליה. מופתעת שמישהו מתקרב
אליי.
אבל היא שתקה. והסתכלה גם היא אל השמיים, בדיוק כמוני.
בחנתי אותה.
"שחורה. כמוני." אמרתי לעצמי.
היו לה פנים חיוורים, כמו שלי. אבל השיער שלה היה חום ומתולתל
ופזור בפרעות על כתפיה.
ואילו שלי היה שחור פחם. חלק חלק. ודק.וארוך (כי ספרים תמיד
הפחידו אותי. לא משנה כמה אמא לחצה.). "מסתיר את הפנים היפות
שלך" אמא תמיד אמרה.

אחרי כמה דקות של שתיקה, היא פנתה אליי.
"אני אמלי."
"אמלי זה שם יפה..." עניתי, בקנאה.
תמיד שנאתי את השם שההורים נתנו לי. כ"כ שנאתי אותו.
בגלל זה לרוב לא הצגתי את עצמי.
אבל הפעם, הרגשתי צורך...
"ההורים שלי קראו לי עטרה. אבל אל תקראי לי אף פעם עטרה. כי
אני שונאת את זה. תפני אליי בלי שם, כמו שרוב העולם נוהג.
במילא אף אחד לא מדבר אליי ממש."
"לא, אני אקרא לך... אליס."
"אליס זה טוב." עניתי.

ומאותו יום ואילך, הייתי אליס.

"כיתה ח'?" שאלה אותי.
"לא, ז'. " עניתי.
"אני חדשה כאן. אבל את נראית לי בנאדם טוב."
"כן, גם את. בין כל האנשים המשעממים האלה את היחידה שדיברתי
איתה."

סיפרה שהגיע מלונדון. שם - היה לה את הבית האהוב שלה, החברים
והחברות.
אבל אז להורים שלה התפרק איזה בורג, והם החליטו לעלות לארץ
מטעמי אידיאולוגיה או משהו כזה.
ולא התחשבו כלל איך דבר כזה ישפיע על חיי הבת שלהם.
האח שלה היה קטן, לו זה לא הפריע.
אבל אמלי הייתה אבודה.
הורים. מי המציא אותם??

מאז אותה שיחה, זה הפך למנהג יומי. כך בכל יום נפגשנו בהפסקה
על הגבעה, שכבר לא הייתה "שלי" אלא "שלנו".
אמלי הפכה לאדם הקרוב ביותר בעולם עבורי. הייתי יושבת איתה
ומדברת איתה שעות, על הכל. וכך עשתה גם היא.
דיברנו אחת עם השנייה, חייכנו באפרוריות אחת אל השנייה, בכינו
אחת על השנייה.
כ"כ נקשרתי אליה...
מעולם לא דיברתי ככה עם אף יצור עלי אדמות. והיא, היא הייתה
משהו מיוחד...

במשך שנתיים, לא הרגשתי בודדה כ"כ.
במשך שנתיים, למדתי לחייך...
במשך שנתיים, ידעתי מה זה להרגיש קרובה למישהו.

אבל כמובן - כמצופה, לכל דבר טוב יש סוף.
ויהא יפה ככל שיהא, כך ימהר הסוף המר להגיע. ויהא מר כשם שהיה
טוב.
לאחר שנתיים, שוב עשו החלטה הוריה של "אמי" שלי.
החליטו שהספיק להם מהארץ, והם חוזרים ללונדון.
הם לא עצרו לחשוב לרגע, על כך שאמלי כבר מצאה קצת את מקומה
כאן, ושמקומה שם כבר אבד. וכך שוב תצטרך להתחיל מחדש. ושוב
תרגיש אבודה כשם שהרגישה.
אבל למה שיהיה להם אכפת?
הם רוצים לחזור ללונדון. וכך עשו.

ואני? אני נותרתי שבורה.
ושוב הפסקתי להאמין שמשהו טוב יכול לקרות בחיי האומללים.
ושוב איבדתי כל תקווה. וכל שביב של חיוך נמס מפניי.
הסתגרתי אל תוך עצמי.
אבל הפעם, היה זה נורא יותר.
כי הכרתי כבר עולם אחר. עולם של "בחוץ".
עולם של עוד אנשים...
למען האמת, עולם של נערה מופלאה אחת.
אך היא עזבה כלא הייתה. ולא עזרו שיחות הטלפון פעם בשבוע, ולא
האי-מיילים.
"אמי" שלי הלכה. ואני שוב נותרתי לבדי, עם עצמי.
עם המחשבות האלה, שעכשיו אמרו דווקא ש"זה חלק מהגיל".
שוב אותם מיליוני אנשים שיושבים עם ההורים ומנסים לפתור אותי.

עברה שנה.
הגעתי לייאוש סופי.
הבנתי שאין עוד תקווה, ולא תהיה עוד אמלי בחיי.
הבנתי שנועדתי לחיי בדידות וחושך, וכך יהיה.
והשנתיים האלה היו רק מקרה יוצא דופן.
אני הייתי יצור בודד מרגע לידתי. ואמות בודדה.


כך הגיע, לאט לאט וע"י תכנונים מעמיקים ורציניים מקרה החבלים
השני והאחרון בחיי.
חשבתי על זה רבות.
רציתי למות בצורה שתתאים לחיי - כמו מעגל שחוזר על עצמו, ללא
כל שינוי. כך התחילו חיי, וכך יסתיימו.
הפעם, כמו שצריך.
מצאתי תאריך בו ההורים לא יהיו בבית.
קניתי חבל חזק במיוחד, ומצאתי את קופסת הכלים שבמחסן, כדי
לתקוע אותו בתקרה.
רציתי מוות רומנטי.
השתוקקתי לסיים כבר את הסיוט הזה שנקרא חיים.

היום המיוחל הגיע.
קמתי מוקדם בבוקר, ראיתי את הזריחה בפעם האחרונה.
ולא, לא התחרטתי בשום צורה שהיא. חיכיתי כבר לעשות את זה.
מסמרתי את החבל לתקרה. בדיוק במרכז החדר הגדול והמרווח, שהיה
אמור לתת לי "מרחב מחיה" כפי שכינו זאת אותם אלפי יועצים
ופסיכולוגים.
התרחצתי. רציתי מוות טהור.
לבשתי כותונת סאטן דקיקה בצבע שחור, עם עיטורי תחרה.
כך בדיוק דמיינתי את זה.

בשעה 11: 50 טיפסתי על שרפרף שחור קטן והכנסתי ראשי ללולאה.
השארתי מכתב קצר, עם כמה מילים משיר שאהבתי על המיטה. לא רציתי
להפרד יותר מדיי.
רק להגיד שלום בנימוס.
לאמלי שלחתי אי-מייל ארוך בו פרשתי בפניה את כל מה שהיה בלבי.
את הדלת נעלתי. לכל צרה שלא תבוא.
הסתכלתי אל השעון הגדול שהיה תלוי על הקיר שמולי. 11: 55.
רציתי למות בשעה עגולה.
בשעת אמצע היום.

רגליי רעדו.
לא מפחד, כי פחד לא היה לי מפני המוות.
אך מהתרגשות...
השתוקקתי לגלות מוות מהו.
11: 58. עוד 2 דקות וזהו.
שמעתי רעשים בקומה למטה.
החלטתי להתעלם.
לא עברו כמה שניות ונשמעה דפיקה חזקה על דלת חדרי.
הייתי המומה. מי כבר יכול בוא??

"אליס! אליס שלי!!!"
"אמלי??"
אמלי לא כאן. אלה רק הזיות. כנראה ההתרגשות...
"תפתחי, בבקשה. אני רוצה להפרד." התחננה
הסתכלתי אל השעון 11: 59.
אני עוד אספיק.
ירדתי במהירות, פתחתי את הדלת.
ושם היא עמדה. עם דמעות בעיניה.
התחבקנו.
והיא פרצה בבכי נוראי...
וגם אני.
"איך הגעת לכאן?" שאלתי. מבולבלת.
"זה לא חשוב עכשיו. מהר, אני רוצה למות בשעה עגולה." אמרה.
הבטתי אליה. המומה.
ציפיתי לאיזו שיחת "אל תעשי את זה" שכזו.
אבל היא פשטה את המעיל החם מעליה, וחשפה גוף בהיר ודקיק לבוש
בחצאית שחורה קטנה וגופייה צמודה בצבע אדום.
"אפשר להשתמש ברצפה שלך, נכון?" שאלה במהירות.
"כן... " עניתי בבלבול.
עליתי אל עבר החבל.
היא פתחה קופסת כדורים ובקבוק עם נוזל כהה בתוכו.
"גם אני רוצה מוות רומנטי" חייכה.
הבטנו שתינו אל השעון.
בשנייה האחרונה עשינו כל אחת את מה שתכננו זה זמן רב.


בין שני מקרי תלייה נפרסו חיי.
ומהראשון, ועד לאחרון - לא היה רגע מאושר אחד.
מאז ומעולם הרגשתי בלתי שייכת בעליל לעולם הזה.
מלבד לאותה נערה מקסימה ויפה, שהלכה אתי עד הסוף...
אמלי. הו, "אמי" מקסימה שלי.