חודש היית מאושפז ועד עכשיו הכל היה בסדר, נסעתי אליך בכל
הזדמנות שיכולתי, אפילו לפני בגרויות, נשארתי איתך בבית חולים
ימים ולילות, דיברנו בטלפון כל יום, ואני דאגתי לך כל יום,
התגעגתי אליך.
קמתי בבוקר ואתה הסתובבת לי בראש, למה אני כל כך מודאגת, אתה
הרי לא עומד למות רק לעבור ניתוח, אבל כנראה שעם אהבה לא
מתווכחים וגם לא עם החבר.
אז לפי בקשתך לא נסעתי לבקר אותך וקצת נעלבתי כשלא התקשרת אבל
הבנתי שאתה במשבר רגשי, והבלגתי גם כשהסתרת את המתנה שהבאתי
לך, (בעצם את שתיהן).
בסוף חזרת הביתה, והדבר הראשון שעשית היה להסתובב עם החברים
שלך, בסוף היום מצאת זמן בשבילי, מספיק זמן כדי להגיד לי שאתה
רוצה פסק זמן. שאתה זורק אותי אחרי שבמשך כל התקופה הזאת בכיתי
בלילה בגללך כי אתה רחוק וחולה, אחרי שדאגתי לך, כל הזמן הזה
שבו לא הקדשת דקה של מחשבה עלי אלא רק על עצמך וכמה אתה מסכן,
ועכשיו שאתה מבריא כבר לא צריך את הילדה שנותנת לך לזיין אותה,
ושעושה הכל בשבילך. עכשיו אתה כבר לא צריך אותי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.