תמיד עניין אותי לדעת מה חושבים עליך אחרי שאתה מת. זה כמובן
לא עניין אותי מספיק בכדי לעזור לעצמי לגלות את התשובה. אבל
בכל זאת אני שהייתי די חרא של בנאדם, אמנם לא כזה שרוצח או
גונב או אונס, אלא סתם מין שמוק כזה, חשבתי מה כבר יגידו עליי?
הרי להגיד דברים טובים יהיה די קשה. זה מוזר איך שתמיד
בהלוויות כולם אומרים איזה בנאדם נפלא היית אפילו אם אף אחד לא
באמת סבל אותך. למזלי התשובה לשאלה שלי הגיעה די מהר. תאונת
דרכים, הייתי בלי חגורה בדיוק בדרך לחגור אותה אבל מסתבר
שלפעמים הכמה דקות האלה שאתה נוסע בלי חגורה, כי שכחת או כי
סתם לא בא לך באותו רגע יכולות להיות קריטיות. נכנס בי
סמיטריילר מאחור עפתי כמה מטרים קדימה ושברתי את המפרקת, מוות
במקום. לקח לי כמה דקות להתעשת כי בכל זאת זה לא משהו כלכך
פשוט להתמודד איתו, מוות.  אחרי משהו כמו עשרים דקות קמתי,
אולי הסירנות של האמבלונס זה מה שהעיר אותי ואולי נהג הסמי
הנודניק הזה שלא נפגע קשה בתאונה ורק עמד מעליי ויילל במשך
דקות ארוכות. לאן הולכים עכשיו? למה אין שום שילוט או איזה
הכוונה מלמעלה, התחלתי ללכת לכיוון הכנסייה הקרובה הנחתי ששם
כבר ייאספו את כולם, או שלפחות יהיה שם מישהו שיוכל לעזור לי.
בדרך פגשתי המון עורכי-דין אני לא חושב שבכל החיים שלי קיבלתי
כל-כך הרבה כרטיסי ביקור, אבל מסתבר שיש אנשים שאף אחד לא ממש
רוצה אותם אפילו אחרי שהם מתים. עם כל הכבוד לגיהנום ולשטן למה
דווקא הוא צריך לסבול ולקבל את העורכי-דין. גן-עדן, לשם הם
בטוח לא יכולים להתקבל, אז נותנים להם להסתובב כאן בחוץ
ביינתים, עד שיימצאו פיתרון יותר טוב, אחרי זה לך תסביר לאנשים
שהם לא באמת ראו רוח רפאים, סתם עורך-דין מעצבן שאף אחד לא
רוצה לטפל בו. בכל מקרה, אחד מהם היה מספיק חביב בשביל ללוות
אותי לנקודת האיסוף. בטח יש לו המון עבודה אם יש לו זמן להוביל
אותי, בכל מקרה החלטתי שהוא ייגן עלי זה לא שהיה לי הרבה מה
להפסיד. צדקתי, זה לא היה רחוק מכנסייה, שהייתה ממוקמת באמצע
מדבר, באמצע שום-מקום. סדרן מותש למדי סימן לי לגשת אליו.
" לא יכולת לחכות עוד שבע דקות, אתה יודע איזה משמרת עמוסה
הייתה לי היום?!"
"אני לא ממש בחרתי מתי למות, אתה יודע."
"בחרתי, לא בחרתי. אני שמעתי אותך מבקש את זה המון פעמים. למה
אתה כזה מופתע, מה אתה חושב
 שאנחנו לא מתכוננים פה לבעייתים האלה, אלה שיכולים להגיע
לכאן בכל רגע ולדפוק את כל הסדר יום?!"
"אבל אני לא הגעתי לכאן בעצמי, זאת אומרת, אתה יודע למה אני
מתכוון."
"טוב, קח כרטיס, זה יהיה המספר שלך שם למעלה, כשתראה את הנורית
מהבהבת, תיגש לעמדה הפנוייה. אל
 תעשה לי את הפרצוף המבולבל הזה. זה בדיוק כמו בקופת-חולים,
כשתגיע לשם תראה. ביינתים תעלה על
 הדרגנוע, אתה מעכב את התור!" גם כן תור, שני זקנים וכלב.
הכלב אפילו לא עמד בתור הנכון.
"דרגנוע?" די הופתעתי מכלי התחבורה שאמור להוביל אותי למעלה.
"מה רצית, סולם? חבל? אולי מטוס סילון שיביא אותך למעלה? תעלה
כבר על הדרגנוע ואל תתכופף מעבר
למעקה, זה מסוכן!" הוא טפח לי על הגב.
הבחנתי די בקלות שהסדרן הזה הוא לא בדיוק הבנאדם המתאים לנהל
איתו שיחות חולין ועליתי על הדרגנוע,
סימנתי ביד לעורך דין שייצטרף אליי.
"הוא לא יכול להצטרף אליך עכשיו. הם צריכים לעבור בדיקה מיוחדת
לפני שנותנים להם לעלות." הוא אמר בשנאה רבה. העורך דין החביב
למדי וכפי הנראה גם די משועשע מהעניין הוציא כמה תעודות
ומסמכים והראה לסדרן. הנסיעה למעלה הייתה מהירה למדי והנוף היה
יפה.
מספר 216, על הלוח היה כבר מספר 240 ניגשתי לאחת העמדות שהייתה
פנוייה, מאחורי עמד הכלב מלמטה, הוא הביט על הכרטיס שלו ועליי
בעצבנות, המספר שלו היה 240.
"איחרת, והבנתי גם שעשית קצת בעיות שם למטה." פקידה צעירה חצי
מחייכת, חצי כועסת קידמה את פני.
"מה זאת אומרת איחרתי? עליתי בדרגנוע שלכם, אי אפשר להגיע איתו
יותר מהר ממה שהגעתי."
"אם לא היית מעכב את הסדרן  והתור בשאלות טיפשיות הכל היה
בסדר." היא החלה להתרגז יותר ויותר מרגע לרגע.
"אני דיברתי עם הסדרן לא יותר מחצי דקה ו..." הכלב החל רוקע
ברגליו ונוהם.
"אתה עיכבת אותו בדיוק כמו שאתה מעכב אותי עכשיו..."
"מה זה חשוב בכלל, העורך דין שלי עוד לא הגיע, את בכל מקרה לא
יכולה לעשות שום דבר. יש לי זכויות!"
"אני לא יודעת כמה אתה יודע על המקום הזה אבל אנחנו לא
מתייחסים כאן באהדה רבה לעורכי-דין. תאמין לי
 שעדיף לך בלעדיו. בכל מקרה... טוב בוא נעשה את זה מהר. יש לך
איזה בקשה מיוחדת לפני שאנחנו
מתחילים?"
"כן, אני רוצה לראות את ההלוויה שלי."
"אני יודעת. קיוונו שתירד מזה."
"מה זאת אומרת אני אירד מזה, כל החיים שלי רציתי למות רק בשביל
לראות את ההלוויה."
"טוב, התמזל מזלך."
"רגע, הייתי יכול לבקש עכשיו כל דבר ולקבל אותו?"
"לא בדיוק, פשוט עברנו על התיקים שלך ואתה קצת בעייתי."
"כן, אמרו לי. זה בגלל שביקשתי למות כל הזמן."
"אלה שמבקשים למות כל הזמן הם הבעייתים של הלמטה. אתה בעייתי
גם למעלה כי פשוט לא עשית שום דבר    
 בחיים שלך. לטוב או לרע. בקיצור אנחנו לא ממש יודעים לאן
לשלוח אותך והועדה שמטפלת במקרים כמו
 שלך מתכנסת רק ביום חמישי. היום יום שלישי מה שאומר שאנחנו
מחזירים אותך למטה ליומיים. ביומיים        
האלה אתה יכול להסתובב איפה שאתה רוצה כולל בהלוויה שלך. רק
תדאג לחזור לפה בזמן, כבר גרמת  
למספיק בעיות, תלך לאדגר שם, הוא יסביר לך מה בדיוק קורה
עכשיו."
הכלב נתן בי מבט זועם אחרון לפני שתפס את מקומי. כמה שמחתי
לראות את הפקידה מסבירה לו שהוא עומד בתור הלא נכון ומציגה
בפניו את התור המתאים להולכי ארבע. נראה לי שהוא ניסה לעשות
איזה תנועה מגונה כשהוא עבר על פני. הגעתי לאדגר.
"טוף, תראה. זה בור גדול." הוא הצביע על בור גדול. "מפה אתה
יורדת למטה, חוזרת איפה שהיית. עוד יומיים
 את מגיע לכתובת איפה שכתוב על הכרטיס זה בשעה  שכתוב על
כרטיס זה, אם אתה מאחרת אתה בצרות,
 אתה היבנת כל מה אני אמרתי לך?"
"כן, אפילו הכלב הטמבל היה מבין את מה שהסברת עכשיו." עקיצה
אחרונה לכלב לפני שיורדים בבור וקפיצה. בזמן שעפתי למטה אדגר
עוד הספיק לצעוק אחרי "לא מאחרת או שיהיה צרות, אני ברצינות,
אני ברצינות!" בקצה הבור הגדול היה מזרן גדול לא פחות שהיה
אמור לבלום את הנפילה והצליח במשימתו פחות או יותר. מעניין אם
אף לא שם לב עד עכשיו שבאמצע מדבר נוודאה יש כנסייה, דרגנוע
ומזרן גדול.
איך לכל הרוחות אני אמור לחזור מכאן אל העיר? נגשתי אל מאחורי
הכנסייה ושם גילתי חניון קטן מלא במכוניות להשכרה, קאובוי גדול
מימדים התקדם אלי באיטיות.
"אתה רוצה איזה מכונית נחמדה לחזור איתה ללאס-ווגאס?"
"אהם, כן. אני פשוט ראיתי שכל הטיסות בחזרה מלאות."
"מתחכם אהה? הנה קח." הוא זרק עלי צרור מפתחות, ראיתי את הסמל
ומיד הבנתי.
"לאדה? זה מה שאתה נותן לי? לא ידעתי אפילו שיש כאלה מכוניות
בארצות הברית." הוא התרחק באטיות אך
יחד עם זאת התעלם ממני בהפגנתיות רבה.
אחרי מספר שעות מצאתי את המכונית באחת מפינות החניון, קבורה
תחת ערמות אדירות של אבק. דלת המכונית נפתחה בחריקה. נדחקתי
פנימה והפעלתי את המגבים שלאחר פעילות רבה למדי הצליחו להפוך
את החלון לבהיר מספיק כדי שאוכל להבחין בעצמים גדולים וקרובים.
הילוכים, כמה זמן כבר לא נהגתי עם כאלה. בוא נראה אם אני עוד
זוכר איך מפעילים אותם. קול הנפץ שנשמע מיד הדגיש בפניי את
העובדה שאני לא כלכך זוכר איך משתמשים בהילוכים. הקאובוי
המגודל ייצא ממשרדו בריצה, עד כמה שניתן לקרוא למה שהוא עשה
ריצה. "הקאדילק, אתה..." מצאתי את ההילוך הנכון והתרחקתי
מהמגרש במהירות, עד כמה שניתן לקרוא למה שהמכונית הזאת עושה
נסיעה מהירה. מכאן לאן? הנחתי שלנסוע ישר לא יזיק. תמיד
כשנוסעים ישר מגיעים לאיפשהו. גם אני בסופו של דבר הגעתי
ללאס-ווגאס ולא רגע מאוחר מידי. חמש דקות לפני תחילת ההלוויה.
הלוויה בארון פתוח, איזה מגניב. כל הכבוד למנתחים הפלסטיים לא
האמנתי שהם יצליחו לסדר לי את הפרצוף אבל להגיד ת'אמת עכשיו
הוא נראה אפילו יותר טוב ממה שהוא נראה קודם. חברה שלי, ג'ינה,
עמדה ליד הארון, 'חברה' אני נתתי לה כסף והיא נתנה לי לקרוא לה
החברה שלי. למען האמת אני אפילו די בטוח שהיא אשמה במות שלי,
מזל לפחות שהיא סידרה שזה ייצא ביום שלישי ולא ברביעי או
חמישי. כמה קרובים וחברים התיישבו על הספסלים בכנסייה הקטנה,
אני ישבתי על הספסל הראשון ליד ג'ינה. היא אפילו לא בכתה.
הכומר עלה לדוכן ראשון הוא קישקש כמה דברים על זה שנקטפתי
בעודי צעיר ושעוד היה לי כלכך הרבה מה לעשות בחיים ושנסתרות הן
דרכי האל וכמה חבל וכל הטררם הזה. הוא כנראה לא הכיר אותי כלכך
טוב. אחריו עלו איזה שני חברים מהתיכון, שתיים-עשרה שנה לא
ראיתי אותם, אבל איך שאתה מת פתאום כולם באים לראות. הם סיפרו
כמה אנקדוטות מהתיכון, רובן לא היו קשורות אליי. אחרי זה עלה
הבוס שלי, הוא היה הכי מצחיק מכולם, סיפר איזה עובד מסור
הייתי, איך תמיד הייתי מגיע לעבודה בזמן. אם יש דבר אחד שאני
מתגאה בו בחיים שלי זה שאני מעולם לא הגעתי לשום מקום בזמן.
סבתא שלי עלתה אחריו וסיפרה איזה נכד מסור הייתי. הכל טוב ויפה
רק שזאת לא הייתה סבתא שלי, סתם איזה זקנה תמהונית מהרחוב
שחושבת שכולם נכדים שלה.
הולדן, החבר הכי טוב שלי עלה וסיפר עוד כמה אנקדוטות שרובן לא
היו מצחיקות. בסוף, אחרי כולם עלתה ג'ינה. ראיתי מהפנים שלה
שיש לה משהו חשוב להגיד.
"הוא היה זבל של בנאדם. אף אחד מאלה שנמצאים בחדר הזה וגם מאלה
שלא נמצאים בחדר הזה והכירו אותו
 לא יכול להגיד אחרת. אני אישית לא סבלתי אותו ואני חושבת
שככה  גם אתם כולכם, אולי חוץ ממך."
היא הצביעה על הזקנה התימהונית. "אבל את, סתם משוגעת. בכל
מקרה, אני רוצה להגיד לך..." היא עצרה לרגע והביטה על הארון.
"שאתה, בכל החיים שלך לא עשית שום דבר מועיל. למעשה לא עשית
שום דבר
בכלל ולא מגיעה לך ההלוויה הזאת, לא מגיע לך כל האנשים האלה
שבאו לחלוק לך כבוד והדבר היחיד
שמגיע לך זה מה שכבר קיבלת. אני יורקת עליך!" היא באמת ירקה
לכיוון הארון. איזה בעסה שעשיתי ארון פתוח. עכשיו אני אצטרך
לבלות לנצח נצחים בשכיבה עם סמוחטה על הפנים. אבל זאת ג'ינה
שלי! איך הייתי גאה בה. הרי זה בדיוק מה שרציתי הלוויה של
בנאדם שהוא לא משהו וזה עוד בלשון המעטה, אבל במקום לשקר או
להתחמק מישהו בא ואומר את האמת. אני מחאתי כפיים. כולם היו די
המומים. ג'ינה יצאה בריצה, היא בכתה ומהסיבות הנכונות. זה לא
היה סתם בכי על מישהו שמת ולא היה אכפת לך ממנו בכלל, היא בכתה
כי... טוב, לא צריך להיסחף יותר מידי. יום חמישי בשעות הבוקר
הגעתי למקום המפגש. אדגר ראה אותי מרחוק וספק כפיים בחוסר
אונים "ידעתי, ידעתי שעם הבחור הזה רק צרות יהיו, רק צרות."
לא, דווקא לא איחרתי אפילו הגעתי קצת לפני הזמן. פשוט הבאתי
איתי עוד מישהו למסיבה...
מילא שהיא פחות או יותר גרמה למותי ועל הקטע בהלוויה אני בכלל
מעריך אותה מאוד אבל על זה שהיא שכחה להאכיל לי את הדגים והם
מתו אני בחיים לא אסלח לה.