והנה...הם עוזבים להם..שוב מבט לאחור, לבדוק שכולם עדיין שם
עוד לא נעלמו מהאופק..ושוב הזיכרונות צפים ועולים, והדמעות
בעניים..הדמעות האלו, שמורחות לבנות את האיפור מהעניים..אותן
דמעות שמרגשות אפילו את אותם הבנים מהפיזיקלית, שסחבו כל הדרך
את הנשק החם בגדנ"א. והם בוכים משמחה. מהשמחה שהם סיימו, שהם
כבר לא שייכים למקום הזה.. והם בוכים מעצב, עצב הפרידה המר
שכבר עולה על שפתייהם. אותו עצב שעליו חלמו שנים להגיע
אליו..ואני. רק ילדה קטנה..שמעריצה אותם על היותם כאלו אמיצים
וחזקים וחכמים ..עומדת מהצד..צופה בהם..לא מתיימרת אפילו לשניה
להיות כמותם..כי אני יודעת..שכמותם לעולם לא אהיה. ושוב,
חיוכים, בדיחות פרטיות, גלי צחוק עולים. מישהו מביא מצלמת
וידאו ומתעד את כל האירוע, אחד אחר רץ אם בקבוק שמפניה ביד
ושופך על כולם משפריץ לכל עבר, אם חיוך על הפנים. ואני, רק
ילדה קטנה, שמעריצה אותם..עומדת בצד וצופה בהם...ויודעת שאותם
אני כבר לא אראה יותר..כי הם מסיימים. הם עוזבים, היום. וכל
אחד הולך לדרכו שלו..ומי יודע אם באמת נכון לומר שכל הדרכים
מובילות לדרך אחת?.. ואני צופה בהם..והם רק יותר ויותר מתרחקים
ממני. הם לא יודעים עד כמה אני אתגעגע אליהם..הם לא יודעים עד
כמה אהיה חרדה כלפי כל אחד ואחת מהם, כשיילכו לשם, למקום שאמא
אומרת שיש בו הרבה אש, ויריות ותופת.. ואם יחזרו הם?...האם
יהיו שלמים כמו שהם עכשיו? אבל זה כבר לא חשוב..הם מסתובבים,
מתחילים להתפזר..לכיוון המכוניות. נפרדים עוד פעם מהמורות
האהובות, משאירים מאחוריהם בית ספר תיכון מיותם משיכבה של
בוגרים, משאירים איתם עוד המון סימני שאלה לא פתורים, ומשאירים
מאחוריהם ילדה אחת, קטנה, שלא מבינה יותר מידי מהעולם הזה..ולה
שתי דמעות גדולות מסביב לעניים. שהיא רק רוצה אותם שוב את כולם
ביחד...ובעיקר את אותו האחד...אבל אותו האחד, לא שייך לה, וגם
רחוק ממנה עכשיו..אז היא מסתובבת, ומתחילה לרוץ הכי רחוק שתוכל
להגיע, בלי לעצור ובלי להביט אחורה..היא אותו כבר לא תראה
יותר..כי היא עוד סתם ילדה קטנה שעמדה מהצד וצפתה בו.. עוד סתם
ילדה קטנה..שספק אם הוא ייזכור..עוד סתם ילדה קטנה.