ליד שפת הרציף יושבת אישה על מזוודה שחורה. הייתה זו שעת בוקר
מוקדמת, ולכן עוד רוח קרירה נשבה ופיזרה את שערה החלק. חוטים
דקים בצבע זהוב-אדמדם כיסו לסירוגין את פניה המשועממות. גבה
שפוף מעט וידיה מונחות ברישול על ירכיה. כחצי מטר ממנה בוהה בה
גבר רזה וגבוה, לבוש בג'ינס כהה וסוודר, על אף מזג האוויר
הנעים. שערו הארוך, המנסה לחפות על מפרצי קרחתו, משוך לאחור
בשמנוניות. הוא מוצץ שאיפה אחרונה מהסיגריה שתקועה בין
אצבעותיו, ובאטיות דרמטית חושק את שפתיו ונושף טבעות עשן מפיו.
הוא מביט בעגמומיות בבדל הסיגריה הקצר שנותר בידו, ומשליך אותו
למסילה, בעוד מבטו מלווה את הבדל בנפילתו. זהו, נגמרו
התירוצים. הוא מרכז כל טיפת אומץ שקיימת בו ומתקרב למזוודה
השחורה. ידו מתנתקת ממותניו, שולחת אצבע לגעת בכתפה של הבחורה.
הבחורה מסירה קווצת שיער דלה מפניה, ומסתובבת אליו. הוא מהסס,
אך לבסוף שואל את מה שרצה לשאול, והיא עונה לו באריכות, ונעזרת
בתנועות ידיים נמרצות, אשר התעוררו פתאום מיובש ושעמום.
מאחוריהם עומד חייל גבוה ומסורבל, קבור מתחת לתיק גדול, מנסה
להידחק בכוח בין האנשים והמזוודות על מנת להגיע לשפת הרציף.
ידיו מטלטלות בחופשיות מתחת לכתפיות התיק ורגליו בקושי רב
נושאות אותו. פיו פעור מעט, מגלה שיניים מצוחצחות, עיניו
הגדולות סגורות עד האמצע, ומדי פעם נפתחות בבהלה. הוא נעצר
במקום יעדו, ומשליך בכבדות את התיק על הרצפה. בחורה צעירה עם
קוקו גבוה וחצאית חומה עד הברכיים נעצרת לידו ולוחשת לו משהו.
הוא מסתובב אליה באטיות ושוב עיניו נפתחות במהירות מבהילה.
צעקת הפתעה בוקעת מבין שפתיו, אשר מיד מפושקות לחיוך, והשניים
חולקים חיבוק צנוע, מלא געגועים ונוסטלגיה לדברים אחרים שחלקו
עד ש...
מביט בהם בקנאה בחור צנום על חליפה אפורה, שתלויה עליו כמו שק.
משקפיים עבים מכסים את ברק עיניו. תיק מנהלים משתלשל בידו
האחרת וידו השנייה עוסקת בחיפוש דבר מה בכיסיו. עיניו מרוכזות
בזוג המחובק, ומצומצמות בכעס עד כדי סדקים דקים, ופיו מעוקם
בתיעוב. הוא מפנה את מבטו מהם בחוסר תקווה, לראות אם הרכבת סוף
סוף מתקרבת כדי לגאול אותו מייסוריו. הוא שונא את הרכבת. הוא
שונא את הבוקר. שונא את החיים. הוא שונא להיות לבד. בראשו
מתנגנת לו כבר שעה אותה שורה של שיר ישן של נירוונה.
"With the lights out, it's less dangerous" והוא שונא את זה.

קול אישה מתריע בכריזה להתרחק משפת הרציף אל מעבר לפס הצהוב.
הבלונדינית עם המזוודה קמה ומציצה ימינה כדי לראות אם רכבת
מתקרבת. הגבר עם השער הארוך מביט גם הוא בתור תירוץ לשאוף
לריאותיו המזוהמות את טוהר ניחוח שערה. החייל מרים במאמץ רב את
התיק הכבד מהרצפה, ומציץ גם הוא אל האופק בניסיון להסתיר ממנה
את הדמעה שנצצה בזווית עיניו העייפות. בחור צעיר אחד עם חליפה
מטייל על הפס הצהוב, סתם כדי להתגרות. כמו בכל בוקר אחר, מנסה
לאתגר את עצמו אם יעז הפעם לקפוץ, בדיוק כשתגיע הרכבת, ואיך זה
ירגיש. ושוב מאכזב את עצמו. הרכבת מתקרבת, כבר שומעים אותה
מרחוק. עשרות אנשים קמים ומתקרבים לשפת הרציף, אוחזים בילקוטים
ומזוודות, מביטים שמאלה בציפייה, מכינים עצמם ליום נוסף של
עשייה או בטלה. הרכבת מגיעה לתחנה ברעש איום, ומכסה בגופה
המתכתי אחד אחד את האנשים העומדים בתחנה. בעצם כאן נגמר הסיפור
של כל הנוסעים האלה. כשהרכבת עוזבת את הרציף האנשים נעלמים יחד
עמה. אני יושבת ברציף ממול, ומתבוננת בתמונה הזו בעצב, כי אני
יודעת שהרכבת שלי היא הבאה בתור.