"כדאי שתהיה סיבה ממש טובה לזה שהתחת שלי קופא פה, וכדאי שתגיד
לי מה היא מאוד בקרוב."
ערן חייך. הכרתי אותו מספיק זמן כדי לדעת לא להציק לו יותר,
הוא ממילא יספר בזמן שמתאים לו. אין טעם ללחוץ עליו עוד, זה לא
יעזור.
ישבנו על שפת האגם, שקפא כולו והפך לקרח. גם האדמה מתחתינו
הייתה קרה. ערן הוציא סיגריה מהקופסה החדשה שקנה. הוא לא מעשן
בדרך-כלל, 'רק כשיש סיבה ממש טובה'. הוא הדליק את הסיגריה,
הניח אותה על האגם הקפוא ואז החליק אותה על הקרח עד שהגיעה
למרכז האגם כמעט. הוא הוציא שתי סיגריות נוספות מהקופסה, הדליק
אותן ביחד, נתן אחת לי ועישן את השניה בעצמו.
הרגשתי שהרגע הזה חשוב, שיש לו משמעות כלשהי עבור ערן, אבל לא
ידעתי מהי. ולא ידעתי למה אנחנו יושבים פה עכשיו, קופאים,
מעשנים סיגריה.
"היא בטח הייתה בחורה יפה" ניסיתי לנחש.
ערן לא הגיב, אבל ראיתי על הפנים שלו שלדברים שלי יש השפעה
עליו.
"או לפחות מאוד חכמה" ניסיתי שוב.
הפעם הוא פשוט התחיל לצחוק.
לערן  יש צחוק נורא מעצבן, כזה שגורם לך לרצות להעיף לו סטירה
רק כדי שיפסיק. הוא יודע את זה, אז לפעמים הוא צוחק כדי לעצבן,
לא כי קרה משהו מצחיק.
"תפסיק כבר לצחוק" אמרתי
"אני אפסיק לצחוק אם אתה תפסיק לנחש ניחושים דביליים" ערן ניסה
לסגור עסקה.
"אני אפסיק לנחש ניחושים דביליים אם תספר לי למה אנחנו יושבים
פה, קופאים, ליד איזה אגם בצפון לונדון, בוהים בסיגריות שלנו".
ידעתי שהוא לא יספר לי, עדיין, אבל לא התאפקתי.
"אם זה כל-כך מפריע לך אתה יכול ללכת, לא אכפת לי להישאר לבד"
ערן אמר בטון חצי-נעלב חצי-מאשים. אבל הוא ידע שזה לא עובד
עלי.
"אתה יודע שהייתי הולך אם הייתי יודע את הדרך חזרה למלון"
אמרתי.
ערן חייך שוב.
בניגוד לצחוק המעצבן שלו, החיוך של ערן דווקא מקסים. קצת ציני,
קצת מתנצל, קצת מסתורי. ממש כמו ערן עצמו.
                                       

את ערן פגשתי בפעם הראשונה באחד מאותם מפגשים חברתיים שהחברות
שלנו נהגו להכריח אותנו ללכת אליהם. עשרים בחורות שמרכלות על
גברים, בגדים ונעליים ושני בחורים משועממים למוות, מחפשים סיבה
לברוח.
ערן ואני היינו שני הבחורים האלו וישר קלטנו אחד את הראש של
השני. ביימנו סצנה שלמה של העלאת זיכרונות פקטיביים מהגיבוש
לצנחנים שעשינו יחד והלכנו להיפרד מכולם- כדי שנוכל ללכת
להחליף חוויות.
זו נהפכה להיות הגרסה הרישמית שלנו, כל פעם ששאלו אותנו מאיפה
אנחנו מכירים ענינו ברצינות תהומית- "מהגיבוש לצנחנים".
עבר מאז כל-כך הרבה זמן. שנינו נפרדנו כבר מאותן חברות, היו
לנו חברות חדשות ונפרדנו גם מהן. בכלל, קרו לנו הרבה דברים
מאז, אבל סיפור ההכרות נשאר והתפתח לפרטי פרטים, עד כדי כך,
שגם אנחנו לא בטוחים מה ממנו היה באמת ומה לא.
                                       

"אתה זוכר כשנפגשנו?" ערן הפר דממה של כמה דקות.
"בגיבוש לצנחנים..."
לא, אני מדבר ברצינות" אמר ערן "במסיבה, אצל אפרת."
"ברור" לא ידעתי לאן הוא חותר.
"היתה שם בחורה אותו ערב- מיכל" הוא אמר מהורהר.
"זאת לא זאת שהתאבדה?" שאלתי.
ערן שתק והסתכל קדימה. היה לו מבט חולמני, כאילו הוא יכול
לראות אותה עומדת מולו.
"כן" הוא ענה בלי להזיז את המבט, והמשיך לשתוק.
"היא באמת היתה יפה" אמרתי "לא פלא שאנחנו מעשנים סיגריה
לזכרה. זה לזכרה, נכון? מה הסיפור? היא אף-פעם לא היתה
בלונדון? היא רצתה שתעשן לכבודה סיגריה? שתדליק אחת גם למתים?
היה לך קטע איתה? זו היתה המשאלה האחרונה שלה? מה?"
ערן נאנח, כאילו התשתי אותו עם כל השאלות האלו.
"סתם" הוא אמר ביובש "באותו ערב, לפני שהגעת, מיכל סיפרה לי על
'התפסן בשדה השיפון'. אתה זוכר את החלק שהולדן לא מבין לאן
הברווזים של סנטרל-פארק-דרום הולכים כשהאגם קופא? אולי גם לאגם
הקפוא הזה באים ברווזים, לאן באמת הם הולכים? סתם, נזכרתי
בזה"
היה כבר חושך אבל ישבנו שם עוד איזה חצי שעה, אולי יותר.
שותקים מסתכלים על הלילה הקפוא. עד שהרגשתי שאני לא יכול
יותר.
"אתה לא מתכוון לספר לי, נכון?"
"נכון" ערן ענה בהשלמה, כאילו גם הוא הבין רק עכשיו שהוא לא
יספר לי.
"אז אני הולך" אמרתי. אבל נשארתי לשבת עוד רגע.
ערן לא אמר כלום, הוא גם לא זז מילימטר.
אספתי את הדברים שלי, קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הכביש, לתחנת
האוטובוס.
בזכות הירח המלא יכולתי לראות את הצללית שלו. ראיתי אותו
בפרופיל - מדליק סיגריה ומחליק אותה למרכז האגם, מדליק עוד אחת
ומניח אותה על האדמה הקרה, לידו. ואז מדליק סיגריה שלישית
ומעשן אותה.
הטקס המוזר הזה עם הסיגריות לקח לערן כמה דקות, וכל אותו זמן
עמדתי שם, מהופנט, והמילים שלו הדהדו לי בראש- 'רק כשיש סיבה
ממש טובה', 'רק כשיש סיבה ממש טובה'.

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את ערן או שמעתי ממנו. אבל תמיד
כשאני בלונדון אני חוזר לאותו אגם ומעשן שם סיגריה. ותמיד אני
מדליק סיגריה נוספת ומניח לידי, בשבילו.