אורטל ויטל / הבט נצחי |
ורואה ריקנות,
אני מרגישה את השממה,
ואת הבדידות.
אני מביטה לרצפה,
רק אדמה, או חול,
רואה אתכם האנשים,
רוצה לצבוע את העולם במכחול.
התקוות , דהויות כמו דף ישן,
וחלומות, נשנים וחוזרים על עצמם כמו כל יום של בן אדם, או סרט
ישן.
אמרתי: די!
ביקשתי: תפסיק!
התחננתי: לא היום!
ונפלתי שוב.
סבל נצחי נחקק לי בלב,
וזה כבר לא כל כך כואב.
מתרגלים במשך הזמן,
כמו עוד חלום ישן.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|