סיון -
אור חזק, לבן, מסנוור בעיניים, ורעד, רעד בלתי פוסק ברגליים...
כנראה כתוצאה מהפחד, אבל את זה אני מסיקה רק היום.
שאלות... כל כך הרבה שאלות, הרגשה כזו מוזרה, של מין אושר,
סיפוק ריחוף, רוח נעימה מלטפת, שורפת את האור, והאור החזק הזה,
אי אפשר לראות כלום, אי אפשר להבין מה קורה, איפה אתה, אבל זה
גם לא משנה, כי זה רק עניין של זמן... ולא לקח לי הרבה זמן
להבין... שמתי.

זה הדבר האחרון שאני זוכרת, לפני שלקחו לי את המחשבות, את
הזיכרונות, "גן עדן" הם קוראים לזה,
טוב, לי זה נראה כמו גיהנום. שלי, נערה דקיקה ולבנה להחריד
קידמה את פניי, אני עוד זוכרת, איך אני זוכרת, "איפה אני"?
שאלתי, דפוקה אני, כבר ידעתי את התשובה, אבל פשוט לא יכולתי
להכיר בזה, עדיין לא...
זה בטח חלום, רק חלום, מסרבת להאמין, מנסה למחוק כל מחשבה כזו
מראשי, כאילו הייתה נגועה במחלה סופנית, דוחקת אותה, זה לא
אפשרי.
בואו נחשוב בהגיון, נכיר במציאות, תמיד הייתי ככה, לפני ה...
לפני ה... תמיד הייתי, כן, מחושבת, לא הייתה לי היכולת להסתכל
מעבר לבועה הזו שלי, הכל הוא כמו שהוא, בלי יותר מדי בולשיט
מיותר, בגלל זה המכה הייתה מאד קשה, כשהיא התחילה להסביר לי על
החוקים ועל המותרות, היא דיברה ודיברה, שמעתי, שמעתי אותה
מדברת על המקום ועל אנשים, אבל לא הבנתי, לא נכנס לי שום דבר
למוח, כאילו נכנס והתאדה איפשהו בדרך, ומיד אחרי זה, באה המכה
הבאה בשרשרת האיומה הזו שתקפה אותי, ראייתי התחילה להטשטש, על
מה היא מדברת? מי זו? איזה חוקים? "ככה זה, גן עדן זה לא
פיקניק, אם תבואי איתי אני אוכל להראות לך את חדר האוכל..."
מה?!!! לפתע משפט אחד נדלק ונראה הגיוני מתוך כל מלמוליה חסרי
השחר, כאילו חור גדול שחור שאב אותי לתוכו...
והמחנק, המחנק הזה בגרון, אלוהים, הרגשתי שמשהו חוסם לי את קנה
הנשימה והדבר הבא בתור היה איבוד שיווי המשקל, סחרחורת קלה,
ולאט לאט הרגשתי את כוח המשיכה גובר עליי, נופלת למטה... ובדרך
למטה פגעתי ברצפה, למרות הטשטוש, למרות קושי הנשימה, למרות
דפיקות הראש הבלתי פוסקות, יכולתי לשמוע את גודל הנפילה, אך
לא, אין כאב, אין תחושה, מרחפת... מרחפת... מרחפת...

אלון -
בהתחלה מאבדים תחושה בגוף, כל מחשבה או רגש נמחקים מהראש,
מתרוקנים, נשפכים ממך,
מספר שניות כאלה נשרפות עד שחוזרת לך התחושה באצבעות,
ואתה מבין... לאט לאט חוזרות לך המחשבות, הרגשות מציפים אותך,

מטביעים אותך, כל החושים שלך מתחדדים ומוכפלים פי מאות,
וכל התהליך הנוראי הזה שנראה כמו נצח, מברר להיות לא יותר מחצי
דקה - וגם זה במקרה הטוב.

אני בחיים לא אשכח את זה, כשאמרו לי, כשאמרו לי... שסיון מתה,

היא הייתה הכל בשבילי, הכל!!
איך יכלו לקחת אותה ממני ככה?
הזכרונות החלו לחנוק אותי, ושוב הרגשתי את גופי כבד עליי, נופל
על הקבר, מנסה להרגיש אותה,
ושוב אמא נאלצה לגדר אותי מהקבר, להרים אותי, לסחוב אותי כאילו
לא הייתי אחר מבובת סמרטוטים בלוייה, אבל לא רציתי לגעת בה,
המגע שלה צרם לי, לא רציתי שאף אחד יגע בי,
אני יודע שזה מטומטם אבל ככה רציתי להיות - להשמר, כמו שסיון
עזבה אותי,
הדרך חזרה הביתה מבית הקברות הייתה איומה, העדפתי ללכת לבד,
אמא קצת פחדה שאני אפגע בעצמי, אבל אחרי שהחדרתי לה מבט
בעיניים אדומות ופנים חסרות הבעה, לא הייתה לה ברירה...
בדרך, כל הכלבים נבחו,
אני לא יודע אם זה היה הדמיון שצוחק עליי, בועט בי שאני על
הקרשים,
או שבאמת כל כלבי השכונה נבחו,
אבל הפרשנות היחידה שידעתי בוודאות היא שגם הם הבינו - שסיון
מתה.


סיון -
כמו שאמרתי, הכל חרוט לי בזכרון, החל מהבעות פניה ועד לאחרון
המילה שיצאה מפיה, כזו אני, בגלל זה הטריפה אותי במיוחד ההרגשה
הזו - הבלבול.
מאיפה באתי? את מי אהבתי? איך הייתי? איך חייתי? ומעל הכל -
איך מתי? איך אני לא יכולה לזכור את זה?! להיזכר... להיזכר...
- דפיקה בקיר-, גם זה שיגע אותי, אפילו היכולת לסיפוק בדפיקת
הראש בקיר, הכאב, כל האדרנלין והדם זורם לך בגוף... גם את זה
הם לקחו לי. אני מהירת קליטה, ישר הבנתי, אין במקום זה כאב,
ויתרה מזו, לא רק שאין כאב התחושה הזו, הטובה, החיובית,
בררר...

מה כבר יכול להטריף במקום בלי כאב? רק דפוקה כמוני יכולה
להגנב, אבל ככה זה, אני לא אשקר לכם, החוסר שליטה הזה... הרג
אותי.
דבר אחד יצא טוב, דבר אחד הם לא לקחו לי, וזה חוש הומור משובח!
כן כן, כמה אנשים אתם מכירים שימצאו במצב שלי, ויספרו בדיחות
על מוות ומתים? נו? בנוסף, אני מוצאת את זה משעשע למדי להשתמש
במונחים כמו "אלוהים ישמור", "שמישהו יהרוג אותי" ועוד רבים
וטובים...
אבל אנחנו גולשים מהעניין...

לפני שבועיים בערך, שלי נכנסה והסבירה לי את החוקים, היא נכנסה
לחדר, חדר רחב ידיים לבן, כ"כ לבן שזה כואב בעיניים, ולמעלה,
במקום תקרה היו שמיים, מלאי כוכבים, מראה מדהים, יכולתי להביט
ולחקור שעות לולא הנסיבות היו אחרות...

"אפשר לדבר עכשיו"? היא שאלה בקול מהסס. היה בה משהו שלא
אהבתי, הרכרוכיות, חוסר עמוד השדרה הזה, אפילו היה לה משהו
בקול, משהו חלש כזה, מובס, אני בזה לאנשים כאלה, לא יכולה
לשלוט בזה, זה בטבע שלי.
"בטח" עניתי בקול מתקתק ומזויף, והיא יודעת... היא יודעת, אבל
מה? אתם לא יכולים להאשים אותי שלא ניסיתי!! מה לעשות? זה יוצא
לי ככה, אוטומטי..., וזה הרתיע אותה, ראיתי... לא התכוונתי
להיות רעה, לא התכוונתי זה יצא ככה, עוקצני וציני, אבל באמת
שאני לא יכולה להילחם בזה. היא התיישבה, הוציאה דמוי קלסר
נוצות, "את בטח תוהה למה את לא זוכרת שום דבר מלפני אותו יום
שהגעת לפה, נכון?" היא אזרה את מיטב כוחותיה בשביל להוציא את
המילים שהתנגנו מפיה, כאילו לה אין שום חלק בהם. כל העניין
הריח לי קצת מוזר, זכרתי את התכונות שלי, מה אפיין אותי, זכרתי
שאני אוהבת לרקוד, אך לא זכרתי אם רקדתי או איך התמודדתי עם זה
בחיים, בחיים האמיתיים.
"גם לי היה קשה עם זה בהתחלה, אבל אני שמחה להודיע לך שזה רק
עניין של זמן וכשהם יראו שאת מוכנה הם יחזירו לך..."
"יחזירו"?! צעקתי, שרטתי את הפוף שעליו ישבנו, לנשום... לנשום,
לנשום, אך למרות כל הכנות המדיטציה האלו - המילים זינקו ממני,
נבלעות זו בזו, מתחרות.

"מי זה יחזירו? מי לקח לי אותם? איך לקחו לי אותם, למה?!!!!"
היא ישבה דוממת, כנראה המומה ממטר השאלות והצעקות שנחתו עליה
כרגע. " מה את יושבת שם דוממת?"
ואז ראיתי את זה, התוצאה, דמעה גדולה וכסופה ירדה מעיניה,
מסכנה, דווקא כזו ילדה תמימה נפלה על אחת כמוני? לא קל להסתדר
איתי, ועוד יותר קשה, זה למצוא חן בעיניי, אבל דבר אחד הוא חוק
ברזל אצלי - להתנצל כשטועים... "סליחה..." התחלתי למלמל. היא
אספה כוחות לקחה עצמה בידיים, והחלה לענות על שאלותיי. זה היה
יפה מצידה בהתחשב בהתנהגותי " הם חושבים... ואני מצדדת בהם ",
מיהרה להוסיף "שהדרך הטובה ביותר להתאקלם ולקבל את הכל, זה
להתנער מהעבר, אם לא תזכרי את החיים הקודמים, אם היה לך טוב או
רע, אם לא היו לך זיכרונות, ממשפחה, מהאהוב, מחברים, לא יהיו
לך געגועים, לא יהיה סבל, יחזירו לך את הזיכרונות... אבל רק
אחרי שתהיי מוכנה.כשתקבלי את העובדה, שזהו זה, נגמר, כשתלמדי
להתמודד עם זה, ככה זה תאמיני לי זה לטובה!"...

היום, אחרי שבועיים, אני מבינה אולי זה באמת לטובה. אחרי
ששברתי את מעטפת הקשיחות וחדרתי מעבר לשאיפה הזו של תמיד
לצדוק, אף פעם לא לטעות, כשבאמת התחלתי לשנן דבריה ולהעמיק
בהם, הרי הגעגועים הם הדבר המרכזי, הם מקור הסבל, הרי גן עדן
זה מקום מושלם, לפחות כך אומרים. החלטתי ללכת לטייל החלטתי
שהגיע הזמן שאבקר, אסייר, אכיר את המקום שבו אני הולכת לבלות
כל ימי חיי, פתחתי את הדלת, והרצפה עשויה מעננים, אין קירות,
אין תקרה, רק רצפה, רק עננים, כנראה זה איזה מסדרון, מעבר לחדר
הבא, בכל צעד שלי, נוסף עוד ענן וענן מאחוריי נעלם, ההרגשה
הייתה מוזרה ומסקרנת, המשכתי ללכת עד שנתקלתי בדלת ענקית,
עתיקה, הידית כבר שחוקה, כמה אנשים כבר עברו לפניי את אותו מסע
מצמרר, הדלת נפתחת בקול חריקה גדולה, השקעתי קצת אנרגיות
בפתיחת הדלת, היא הייתה כבדה, איך שלי פתחה את הדלת? תהיתי
לעצמי, בחורה דקיקה כמוה יכולה לעבור דרך החריץ שבין הדלת
לרצפה, סליחה, בין הדלת לענן. הדלת נפתחת לבן, לבן, לבן, לבן
מסנוור, מתקרבת בהיסוס עד שמתחילים להתגלות לי עצמים, האור
הלבן מתפזר, מיד מתחילה לראות בניינים ענקיים, גבוהים, לא
ראיתי את סופם בכלל. שורות של מגדלים, מגדלי כסף מבריקים,
מאוחר יותר הבנתי שאלו מראות.
התקרבתי, כיכר ענקית, מזרקה שופכת זהב, מי זהב והמים מרקדים
צורות באויר, צורות של שמות, ומאחורי המזרקה, לוח מודעות ענקי,
"קליטת חדשים - 19: 00", "ארוחת ערב - 20: 00"
"מה הם צוחקים? אבל מאיפה לי לדעת מה השעה?" חשבתי לעצמי, -
"אם תביטי ימינה" לחש לי קול,
הבטתי, שעון כסוף, מחוגי יהלום, מראה את השעה החרוטה בספרות
רומיות, חרוט על כסף.
-"אבל איך ידעת ש-"
הסתובבתי למקור הקול, ומולי ניצב בחור צרפתי, בן 30, לא יותר,
מרחף כ-3 ס"מ מעל לאדמה, כנראה הוא שם לב לעובדה שבהיתי בכפות
רגליו שריחפו באויר בריתוק אז הוא החליט לתת מענה לשאלותי,
ופתח פיו - "הו, כבר שכחתי אתכם - החדשים!, כל דבר מלהיב
אתכם!"
ההתנשאות שבקולו לא מצאה חן בעיניי, אבל היו לי שאלות והוא
החזיק בתשובות, אז לא נותר לי אחרת מלבד לכבוש פנים נעימות
ולשאול בחום "סלח לי, אבל לא ברור לי - איך ידעת על השעון?
חשבתי את זה לעצמי, בלב"
הוא צקצק בלשונו ואמר "זו יכולת למדתי לפתח, אני כבר דיי הרבה
זמן פה, 305 שנה אם אפשר לדייק"
-"305 שנה? אבל רגע, לא-לא ברור לי איך - למה - " גמגמתי,
שנאתי את זה שהוא יודע יותר, שהוא מבין, שהוא קורא את מחשבותיי
ברגע זה ממש ומעל הכל - הגישה המתנשאת והמבטא המעצבן!
"נוד נפוח" שיננתי במוחי בתקווה שהוא יוכל לקרוא את זה, שיעבור
לו המסר
-"גם את לא מציאה" הוא קטע את הרהורי.
-"וכמו שאמרתי-" הוא המשיך בשלו "ראיתי כבר הכל, ראיתי אנשים
באים והולכים, מנסים להרכיב חלקים, לסיים את הפאזל, הריי המקום
הזה, הוא רק מעבר, הכנה,
מעין שלב ביניים, את מבינה מתוקה? החיים היו רק מבחן, רק מבחן
לראות למה נולדת, למה את מסוגלת, עכשיו מתחילים ה'חיים', או
איך שלא תרצי לקרוא לזה"
עברו לי צמרמורת וגלי חום בכל הגוף, היה משהו בנוכחות שלו שגרם
לי חרדה,
וכל משפט שדיבר, כל דבר שניסה להסביר - בלבל והפך את עולמי שוב
ושוב,
אני חייבת סדר, חייבת לשלוט, רגע, לנשום, להתחיל מחדש, ברוגע,
ברוגע, "למה אתה מתכוון? איזה שלב ביניים? מה זה המקום הזה
בעצם?"
הוא חייך חיוך מרושע ואמר - "ברוכה הבאה... לעולם הביניים"
עולם הביניים? ביניים... למה הכוונה?
טוב ורע, קר וחם, הכל בעת ובעונה אחת! זה הפרוש! אבל למה
הכוונה? 'עולם ביניים'?
"תני לי לעזור לך, אין לנו את כל היום מתוקה" הוא קרץ לעברי,
שנאתי!!! שנאתי אותו כל כך!! איזו יהירות! זהו! אני לא צריכה
לסבול יחס כזה, אני מעדיפה לא לדעת ולגלות בעצמי הכל ורק שלא
לקבל עזרה, ממנו.
וכבר פניתי לכיוון היציאה כשהוא הוסיף "את בעולם הביניים,
העולם הזה זה עולם התחדשות, ניקוי, את מתחילה מחדש, עם כל
התכונות שלך, רק התחלה חדשה, נקייה, לכאן כולם מגיעים, הטובים
הרעים, כולם - עם התחלה נקייה, העולם הזה זה הכנה לעולם הבא,,
ובנוגע לכל אלו שמתו בטרם הגיע תורם, ובכן, זה בעצם מעין באג
בתוכנית של אלוהים"
אלוהים? יש אלוהים? תמיד זה היה אצלי בגדר סנטה קלאוס וסיפורי
מכשפות ושדים, אלוהים באמת קיים?
"או ילדה מטופשת! כיוון המחשבה שלך מוטעה לגמרי! אלוהים לא
קיים, אלוהים לא מוחשי, הוא לא טוב או רע, לא גבר או אישה, הוא
פשוט שם, מנחה אותנו"
תפסיק!! תפסיק לחדור לתוכי!!! זה פרטי! פרטי שלי!! המחשבות
שלי!!
אך הוא גולש מהנושא, חייבים להחזיר אותו לדבר עליי,
לספור עד עשר... לשאוב, לספוג, לא להגיב "סלח לי, בחזרה לעולם
הביניים, אז למה בעצם אנשים פה?"
-"אוו, חיכיתי שתשאלי את זה, אנשים מגיעים לכאן, ולא ישירות
לעולם שאחרי זה, משום שעליהם לקבל על עצמם את העובדה שהם מתים,
הריי כניסה ישירה מעולם ה'חיים' שלך וישירות לעולם הבא זו
חוויה דיי מזעזעת ובגלל זה לקחו לך את ה-"
-"כן את זה כבר הבנתי, לקחו את הזכרונות, הרגשות, בשביל להקל
את הפרידה, הניתוק, וכשאזכר בהכל, ואהיה מוכנה, מה יקרה?"
-"אז, אז תוכלי לעבור לשלב הבא"
-"ואתה... מה אתה עושה פה?"
-"אני... נפגעתי בתאונת דרכים כשהייתי בן 3, רוב חיי הייתי
צמח, מתנדנד בין חיים למוות - עד שהודיעו על פטירתי, 27 שנה
הייתי צמח... הרופאים טוענים שזה נס רפואי שהחזקתי כל כך הרבה
זמן..."
הוא נגב את עיניו שהחלו להאדים,
ריחמתי עליו, לא הרגשתי נוח בשיחה הזאת אך כל הרגשות האלו
נמחקו כשהוא אמר "אבל את לא צריכה לרחם עליי, הדבר האחרון
שברצוני הוא הרחמים שלך" לגמרי פרח מזכרוני!! קורא מחשבות!
לרגע ראיתי בו משהו, משהו אנושי, שפתח בי את הקליפה שהגנה
עליי, הוא קורא אותי ככה, כמו ספר פתוח, רואה את כל מה שמתרוצץ
לי במוח
"ומאיפה קיבלת את היכולת הזאת לקרוא מחשבות?"
-"בערך בחוגגי את השנה ה-200 להיותי פה, קיבלתי מתנה מהאחראים,
את הכשרון הזה"
200 שנה! מה אם גורלי יהיה גורלו?! מה אם גם עליי יגזר להשאר
כאן? לנצחי נצחים, תקועה בין 2 עולמות...
ובעודי מהרהרת, הוא נעלם, התמזג עם ענן.

אלון -
עבר שבוע.
ושוב הזכרון שלה מחייכת הציף את לבי,
והדמעות שוב חנקו אותי, בפעם המיליון לאותו יום,
זה קשה, הרבה יותר קשה ממה שתוכלו אפילו לדמיין,
כי זה לא רק המוות של סיון שאני צריך להתמודד איתו,
זה גם החברה, המשפחה, שמתייחסים אליי כאילו אני פצצה שעומדת
להתפוצץ בכל רגע נתון,
אז בואו ואני אספר לך משהו קטן עליי, קוראים לי אלון, אני
בדיוק מסיים עכשיו את כיתה י"ב,
ואני לא בוכה - אף פעם לא בוכה.
אני יודע עד כמה זה מוזר, או מתנשא לומר שאני אף פעם לא בוכה,
אבל מה לעשות - קבלו עובדה,
אף פעם לא קרה לי אירוע טרגי כל כך שאילץ אותי לפתוח את אותם
הברזים החלודים,
למען האמת, אינני זוכר מתי הפעם האחרונה שבכיתי, אולי בכיתה ה'
כשהפסדנו את הגביע כדורגל לה'3, אבל גם אז לא נתתי לאף אחד
לראות אותי, בתור קפטן הקבוצה נאלצתי לשים חיוך מנצח,
וללכת בגאווה מהמגרש, אבל אף אחד לא ידע שמאחורי המגרש, בסמטה
מלאת ארגזים ישנים, ישבתי ובכיתי - ומאז - זהו.
אז זה קשה לי מאוד לשבת בשיעור ספרות, בלי לשמוע את ההערות
המתחכמות שלה לפירוש השירים,
היא תמיד אהבה להתגרות במורה לספרות, להתווכח על כל מה שאמרה
מאחר והמורה הייתה - איך נגיד את זה בלי להשמע בוטים? - דפוקה
על כל הראש, ומה אני אגיד לכם, קשה לעבור שיעור ספרות שקט כזה,
בלי הערות, כי אף אחד לא משתווה, אף אחד לא משתווה אליה,
היחידה שאי פעם גרמה לי לבכות.

סיון -
ראיתי את שלי יושבת על המזרקה, מזרקת הזהב, אף פעם לא העמקתי
מחשבה במזרקה הזאת, למה היא משמשת? ומה הם השמות האלה שבוקעים
ממנה?
שלי נתנה מענה לשאלותיי, היא הסבירה לי שהמזרקה הזאת נקראת
אצלם מזרקת הדמים, השמות הם שמות של אנשים שזה עתה מתו, כרגע
הצטרפו אלינו, לכאן.
בתום ההסבר, עזבה אותי שלי לטובת שיעור בריחוף, שצוין בשעה 16:
00 בדיוק בלוח המודעות העמוס,
והותירה אותי לבד עם הרבה חומר למחשבה,
ומה אני אגיד לכם? כבר 3 חודשים אני במקום הזה, ועדיין לא
כלום... לא אמא... לא אבא... לא זכרון...
קצה החוט היחידי שיש לי הוא החלום המוזר הזה שתוקף אותי
בלילות,
חלום בו אני מתעוררת בבהלה, זיעה קרה מבצבצת, חום מוזר מתפשט
בגוף, השערות סומרות
והנשימות, כבדות, קצובות, ארוכות,
ובחלום... אני רואה את עצמי, רצה, בורחת, לא ברור לי ממה, רצה
בכל כוחי ביער סבוך עצים,
ולפתע אני נופלת, רגליי חבולות ושרוטות, ובידיי המדוממות, אני
אוחזת בידיי תינוק, עירום, חשוף למעללי הטבע, חסר הגנה, כובש
ראשו בכתפי,
אני מוצאת דרכי אל אגם, לשתות, להטביע ספינותיי בים אנרגיה
ממריצה, אך המים... עכורים... מלאי דם... וכך נגמר החלום,
בנקודה זו ממש,
שלי אומרת שזה רמז לעברי, היא אומרת שכל אחד קולט את הרמזים
בדרך אחרת, חלק מקבלים אותות, חלק מתחילים פשוט לאט לאט להזכר,
ולחלק - בדומה לי, בחלומות,
היא טוענת שהיא מתה מסיבוכים מסוימים, ממחלה, היא עוד לא
בטוחה, אך יש לה רגישות מסוימת לאזור הריאות שגורמת לה לחשוד
בקשר לעברה...

אלון -
אני כותב לך סיון, כותב לך כי קשה לי לשמור את כל המחשבות האלה
בפנים,
אמא אסרה עליי ללכת לקבר שלך את יודעת? היא טוענת שאני מפתח
אובססיה, ושעליי להכיר בזה, שזהו, זה נגמר, ואת לא נמצאת איתי
יותר,
בהתחלה ניסיתי - באמת שניסיתי להשלים עם העובדה שאת לא שלי
יותר,
אבל אל תחשבי שויתרתי עליך כל כך מהר!!
מצאתי דרך! דרך בה נוכל להיות שוב ביחד, את ואני,
כי בלעדיך, אני לא רואה סיבה להמשיך לחיות,
אז הלכתי למגדת עתידות, כן, אני יודע את בטח צוחקת, ואף פעם לא
האמנת בחרא הזה, אבל למענך, אני מוכן לנסות, במקרה הכי גרוע לא
יצא מזה כלום,
היא אמרה לי שהיא יכולה להעלות את המתים, ושאוכל שוב לדבר אתך
מתי שרק אחפוץ, זה מטומטם אני יודע, אבל במצב שלי - אני מוכן
לנסות הכל, יש רק עוד בעיה אחת סיון שלי,
ואם לא אותה הבעיה הייתי מזמן כבר אצלה בחדר המחניק אוחז
בקריסטלים מוזרים, ומדבר... מדבר אתך...
אך אכן ישנה בעיה, איך לא? תמיד חייבים לשים לנו מכשולים, כמו
בהתחלה, כשהתחלנו לצאת, זוכרת?
לא עשו לנו חיים קלים, וגם לא עושים לנו חיים קלים עכשיו, אבל
עברנו את זה, אז זה? קטן עלינו,
אפילו את המוות ננצח!! ובהשוואה להכל - כסף - לא אמור להפחיד
אותנו,
אז כן כן, גיליתי לך, הבעיה היא כסף, היא דורשת 600 שקל, רק
לפעם אחת, ושלא תחשבי שאני מתלונן או משהו, את יודעת שאין לך
מחיר, את היקרה לי מכל,
אני פשוט אשיג עבודה, וזה רק עניין של זמן, עד ששוב אראה
אותך...


סיון -
היום יש לי שיחה עם הכוהנת, כולם כל כך מפחדים ממנה, כל כך
הכינו אותי למפגש הזה, לא לשקר, לא להעמיד פנים, לא לבלף, היא
יודעת הכל, הכל - זה לפחות החלק שהוסכם ע"י הכל, אך הגרסאות
בנוגע למראה של אותה הכוהנת נותר בגדר סימן שאלה, עוד לא
נתקלתי במישהו שמתאר אותה בצורה זהה.
ושוב בהלכי באותו שביל עננים, הדלת כבר נהייתה קלה וקלה יותר
עבורי לפתיחה, כנראה התרגלתי,
נכנסתי לחדר, שלג, הכל שלג, אך לא קרף והטמפרטורה חמה ונעימה
כתמיד,
טיילתי בין פתיתי השלג הרכים עד ששמעתי את הקול, הקול שצלצל
בתוך הראש שלי, בוקע מתוכי "את יכולה להכנס עכשיו", נכנסתי,
לוח גדול מאוד לכד את עיניי, כמו דיאגרמה כזאת שמעליה כתוב
'שיקוף מצב' ושם, כמה סנטימטרים יותר גבוה מתחתית הדיאגרמה,
היה כתוב שמי במין בועה שקופה... והנה היא הייתה, מרחפת על
ענן, היא הייתה שונה כל כך מכל התיאורים ששמעתי עד כה, לדעתי,
היא לובשת צורות שונות, מתאימה עצמה לכל אדם, לסיטואציה, למצב
שבו הוא עומד... אבל אי אפשר לדעת...
שערה אפור-לבן, שפתיה יבשות משתיקה, עברה עמוס על צווארה,
צמידיה הכסופים מצטלצלים כאשר נעה, קמטיה יגעים מקריאה,
ועיניה... לבנות... לגמרי, חלולות... בלי אישון, בלי מבט, פשוט
לבן...
לא ידעתי מה לעשות, לשבת? לעמוד? לפנות אליה? או שמא היא תפנה
אליי? היא הצילה אותי כששמה קץ לשאלותיי במשפט אחד, וגם הוא,
בדומה לקודמו, נשמע בתוך ראשי, כשהורתה לי לשבת,
ומייד הופיע לצידי כיסא זכוכית,
התישבתי, לא ידעתי מה לחשוב, ולמען האמת, העדפתי לנקות את הראש
מכל מחשבה, הריי היא יודעת הכל, אז עדיף שלא להכעיס אותה...
היא הרימה זוג ידיים מקומטות אל השמיים, קירבה כף אל כף והחלה
למלמל מילים לא מובנות שוב ושוב, מרכזת כל כוחה אל הידיים
המוצמדות, עשן החל לצאת מכפות ידיה,
מלמוליה החלו לגבור, קולה גבר עם כל פעימה, עיניה נעשו אפורות
- לבנות,
-אוקיי אוקיי, מה קורה כאן?! מה היא עושה?? -
קולה המשיך להתחזק ולהתחזק עד שהגיעה לצרחה גבוהה כל כך שיכלה
לשבור כוסות, וככה, בבליעת אויר אחת, היא הפסיקה ואמרה "את
יכולה ללכת עכשיו"
בשיא הרוגע היא אמרה את זה, קלטתם? רוגע! אחרי מה שעברתי הרגע?
אחרי מה שהיא עברה?? וזהו?! ככה? זה נגמר?
מבולבלת ומוצפת בשאלות פניתי לכיוון הדלת, שחצי גופי כבר בחוץ
היא לחשה בחוזקה שוב בראשי "את כמעט מוכנה"

אלון -
שוב אני כותב לך סיון שלי,
אני מצטער שלא כתבתי הרבה זמן, פשוט הייתי צריך זמן להרגע...
להצטנן... אני יודע שאת לא אוהבת שאני כועס, אמרת שזה מפחיד
אותך, אז חיכיתי קצת עד שהזעם יצא ממני,
האשה ה... פווו... האשה הזאת, שיקרה לי, לקחה את הכסף וברחה,
חודשיים שלמים של עבודה נזרקו לפח, אם היית רואה אותי לפני
שבוע, כשזה קרה, את היית מתפלצת! את מבינה? זה היה יותר גרוע
מהפעם הזאת שגנבו לי את הפלאפון! ואת זוכרת איך התעצבנתי...
עברתי כיתה כיתה וחיפשתי את האשם, אפילו איימתי על בר בפנס
סגלגל כי הוא היה נראה לי חשוד,
אז את יכולה רק לתאר לעצמך עד כמה רתחתי! אבל בסדר... עברנו את
זה,
ועכשיו, עכשיו אני צריך למצוא עוד דרך, בשביל להיות אתך,
כבר עזבתי את כל הרעיונות הרוחניים, צדקת מההתחלה, זה לא אחר
משטויות שאנשים בולעים כמו כדורי הרגעה.
כולם הולכים לים היום, כאילו שכחו, כאילו לא היית מעולם, עברו
לסדר היום,
את בטח מסתכלת עליהם מלמעלה וכועסת, אבל אני - אני אהובה שלי,
לעולם לא אשכח, ואני מקדיש את כולי לך, לזכרך, אני לא מבין איך
הם מסוגלים, ככה, העמידו פני עצובים לאיזה חודש, הסתובבו עם
עיניים אדומות, אבל עכשיו - כאילו כלום לא היה, כאילו את מעולם
לא היית,
אפילו שירי, כן שירי שטענה להיות חברתך הטובה ביותר הולכת היום
לים, ואני אמרתי לך לא?
אין לך מה לעשות אני תמיד צודק! אמרתי לך שהשירי הזאת סתם
צרות, והיא לא חברה אמיתית, ומי צדק בסוף? יפה מאוד, את כל
הזמן אומרת שאני כמו תינוק, אז תינוק תינוק, אבל צדקתי בסוף,
לא?
בכל מקרה סיון שלי, יפה שלי, אני נאלץ לעזוב אותך עכשיו, הולך
לחפש עזרה באינטרנט, אומרים שיש שם תשובות להכל, אפילו לדברים
המוזרים ביותר, אז שווה לנסות, אולי אמצא איזו דרך מוזרה להיות
שוב אתך.

סיון -
בלילה שוב תקף אותי החלום, על אגם הדמים, אך הפעם נוספו פרטים
חדשים לעלילה,
וכמה שאלות נפטרו, בחלום, גיליתי ממי ברחתי, ברחתי מההורים,
כן!! אני יודעת מי הם ההורים שלי, ראיתי אותם בחלום, ופתאום,
כאילו מעולם לא שכחתי, הכל חזר אליי, אלו ההורים שלי!!
מהם אני בורחת בחלום, אבל למה? למה שאברח מהורי?
שום דבר לא הסתדר לי בראש, כל נשימה גרמה לי לשקוע עוד ועוד
למטה לתוך החור שנחפר במיוחד בשבילי - ביום שהגעתי לכאן.
בואו נסדר שניה את הכל, מה אני יודעת, מה אני כבר יודעת
בבטחה?
אני בורחת מההורים, למה אני בורחת מהם? את זה אני עדיין לא
יודעת,
נעבור לבא - האגם, מממ... מה אני זוכרת מהאגם? כלום... לא
זוכרת שום אגם... אבל רגע - מה עם הדם?
למה האגם היא מלא בדם? מה מסמל דם? דם מסמל מוות לא? אולי ככה
מתי, באגם?
אולי אולי... אבל מה עם התינוק? מה התינוק מסמל? תינוק מסמל
התחדשות, נראה לי ככה לפחות, אבל מה הקשר להורים? שום דבר לא
מסתדר לי...

אלון -
היום הצלחתי.
יצאתי מהבית, הלכתי לים,
ושלא תחשבי שזה היה לי קל!! אל תכעסי בבקשה,
לא תוכלי לתאר לעצמך עד כמה זה היה לי קשה, כל הקשר שלנו התחיל
והסתיים שם, בדיוק שם,
בחוף הזה, אומנם לא הצלחתי להשאר על החוף ליותר מ-5 דקות מבלי
לפרוץ בבכי, ושלא נדבר על להכנס למים בכלל, אבל העיקר הוא
שהלכתי לשם, הצלחתי להביט שוב על המקום הזה... המקום שלנו...
ניסיתי לשחזר כל הזמן בראש איך זה קרה, אבל זה כאב - זה כאב
יותר מידי,
הצלחתי לשחזר את תחילת הקשר, איפה נפגשנו, כמה יפה היית, אבל
הסוף... הסוף... עוד כואב לי לכתוב את זה, אפילו עכשיו...
כמה שאני צריך אותך לצידי... תמיד צחקת ואמרת שאני לא אוכל
להסתדר בלעדיך, שאני כמו תינוק מגודל שצריך השגחה של 24 שעות,
אז צדקת! אני מודה, אני באמת תינוק, ואני צריך שתגני עליי, אני
צריך אותך עכשיו...


סיון -
עברו עוד חודשיים והתחילו לי חלומות חדשים, וההקשר היחידי לכל
החלומות הוא המים-
כן, בחלום אחד אני מתקלחת ובמקום מים, אני רוחצת בדם,
ובאחר, אני בבריכה, שוחה בתוך - נחשו מה - דם,
ויש עוד רבים וטובים, ומכל חלום אני מתעוררת, מתקשה לנשום,
כאילו חנקו אותי, כל כלי הנשימה חסומים, ועוד מכנה משותף לכל
החלומות, זה שבכל חלום רבתי עם ההורים,
זה מוזר, וכל פעם מסיבה אחרת, איכשהו הם מופיעים שם ואני רבה
איתם,
אז הנה תאוריה שלי -
הדם, מסמל את המוות, המוות שלי,
ומים, שזה בסיס לחיים, אין חיים בלי מים, וכאשר המים מוצפים
בדם, אינני יכולה לקבל דבר בסיסי זה,
והסיבה, נראה לי, היא בגלל ההורים, אני חושבת שלהורים שלי יש
קשר למותי,
אני עדיין לא בטוחה מה, אבל זה ההסבר היחידי, נראה שנרצחתי,
אני יודעת, זה קשה לומר את זה, ולשים אצבע מאשימה כלפי ההורים,
אך אתם יכולים להאשים אותי? הכל מצביע עליהם! בכל חלום מפעפעת
בי שנאה, בכל פעם שמופיע הדם במים - מופיעים גם הם! רבים איתי
בחלום,
לא משנה עם זה על לימודים או על לסדר את החדר, הפואנטה היא שהם
קשורים, איכשהו קשורים,
אז זהו - פטרתי את החידה לא? הרכבתי את הפאזל, גליתי הכל, למה
אני לא עוברת? למה אני לא בעולם הבא?, אוו, אני תמיד שוכחת את
זה - התינוק! עדיין לא הבנתי מה הקשר של התינוק לכל הפרשה
המוזרה הזאת, אבל זה קרוב... אני מרגישה את זה... הפתרון
קרוב...

יצאתי קצת, ישבתי לפטפט עם שלי על המזרקה המפוארת, הייתי צריכה
להתנתק קצת מפרשת המוות הזאת, אבל מה שכן, ושלי צדקה במאה אחוז
כשאמרה את זה - השלמתי עם זה,
אני כבר מסוגלת לדבר על המוות שלי מבלי להחנק בדמעות, אני
מוכנה, רק נשאר לי לחבר את החלקים...
סיפרתי לשלי את כל עניין החלומות הקטנים החדשים האלה,
אחרי שוק מסוים היא אמרה, דיי בחשש "את בטוחה?, זה נשמע הגיוני
והכל, אבל ההורים שלך? יכול להיות שרבת איתם, וזה נורמלי לריב
עם ההורים אבל להאשים אותם ברצח שלך?! זה פשוט לא מסתדר
לי..."
זה עצבן אותי! שהיא רומסת ככה את התיאוריה שהשקעתי בה כל כך
הרבה זמן! יכול להיות שהייתה לה פואנטה, אבל בכל זאת, הלו!
חברה! תתמכי בי!!
"אז את רוצה להסביר לי איך זה הגיוני שאני רואה אותם בכל חלום
שבו מופיע הדם, כל חלום!!, זה כבר יותר מסתם ריבים..."
-"יכול להיות... פשוט... ההורים שלך? לא יודעת..."
היא ראתה איך החזה שלי מתחיל להתנפח, והאף מתחיל לאדים, זה
נכון, זה קורה כשאני מתעצבנת, והיא ראתה את זה, והעדיפה לשנות
נושא,
ישבנו שם שעות, דיברנו על שטויות, כשזה הכה בי-
קיבלתי פלאשבאק מהחיים הקודמים, כולי נשאבתי פנימה, הרגשתי את
הראש מסתובב וראיתי את הכל קורה, בשחור לבן, טיפה מעורפל, אבל
יכולתי לראות, לא לשמוע, לראות,
ראיתי שם את עצמי, בריב עם ההורים, צועקת, בוכה, טורקת את הדלת
בפני אימי המתייפחת ומתחילה לרוץ, כמו בחלום בדיוק כמו בחלום,
רק שהפעם לא היה שום תינוק,
ואז הגעתי לצוק, צוק תלול ולרגלי נפרש הים -
הרגשתי את כפות רגליי שוב כבדות על האדמה, התחושה חזרה לי שוב
לידיים, הראיה הייתה מטושטשת ולאט נפלתי לרצפה, וכמו שלמדתי
מהכרות מוקדמת עם כאב במקום הזה - הרגשתי מרחפת, עפה לכיוון
הרצפה.


אלון -
פגשתי היום את אמא שלך, היא נראית על הפנים, רואים שאיכפת לה,
להבדיל מאיך שתמיד תיארת אותה, כשאמרת שהיא שונאת אותך ובכלל
לא איכפת לה - ראו, ראו עליה שכואב לה, במיוחד אחרי הריב, הריב
הגדול שעזבת את הבית, רצת לחוף, רצת אליי, רצת למצוא אותי, ושם
ראית אותי בחוף, ושם... שם... זה קרה, זה כזה מוזר, שמכל
המקומות שקיימים, דווקא שם זה יקרה, במקום שהכי אהבת, במקום בו
הרגשת הכי בטוחה, אבל זו אשמתי, זה אני שלא הגעתי אליך בזמן,
ואני מצטער, ואני אוהב אותך, אפילו יותר עכשיו...  

     
סיון -
התעוררתי, שלי אומרת שהייתי מעולפת ליומיים ושהיא מאוד דאגה,
היא כל כך שמחה לראות שהתעוררתי, היה לי קשה לבקש ממנה לצאת אך
הייתי צריכה להיות עם עצמי עכשיו, לבד עם המידע החדש שרכשתי,
"אז ההורים שלי לא רצחו אותי, זה נוגד את כל התיאוריה שבניתי,

אני פשוט בורחת מהם - כמו בחלום, רבתי איתם ואני בורחת, לים,
הים? משהו מוכר לי בים... מה מיוחד כל כך בים?" ניסיתי כל כך
חזק להזכר, כל כך חזק,
אבל כלום, כל מה שידעתי, זה שיש לי קשר לים, למותי יש קשר לים,
לים ברחתי כשרבתי עם הוריי,
אבל מהו? ולאן התינוק נעלם? ולמה רבתי איתם? המוח שלי שוב
התחיל להסתחרר אז החלטתי לשכב לנוח, ולנקות את הראש,
ובלילה, כמו שקיוויתי, חלמתי שוב את החלום עם הדם,
אך הפעם, האגם התחלף בים! כן, הים היה מוצף בים, ומלא רגשות
מעורבים עוררו אותי כשחשבתי על הים, ידעתי את זה בתוכי, שם
מתי, בים, לא יכולתי להסביר את זה,
אין לי מושג איך ידעתי את זה, אבל פשוט ידעתי, בתוכי, מתי בים,
אבל הרגשתי כל כך שמחה שוב לחזור לשם, לים, למקום בו מתי, זה
מוזר, למה אני מרגישה קירבה כל כך חזקה לשם?
וכשהתעוררתי, זה הכה בי, הרגשתי כל כך דפוקה שלא עליתי על זה
לפני,
הדם במים, המחנק של ההתעוררות - טבעתי! ככה מתי!!
ולהבדיל מהתיאוריה הקודמת שפיתחתי, הייתה לי תחושה, למטה בבטן,
שזה נכון, הפעם זה נכון, לא היה לי צל של ספק.
אז רצתי לים, ברחתי לים כשרבתי עם ההורים ושם טבעתי, אז מה עוד
חסר לי?
התינוק, כן, עדיין ההקשר לתינוק לא ברור לי, ולמה אני מרגישה
ככה כלפי החוף הזה? כלפי הים?

אלון -
המציל אמר שלא הייתה דרך להציל אותך, ושלא נותר לו דבר לעשות,

אבל אני לא מאמין לו, תמיד יש מה לעשות, תמיד יש ברירה, תמיד
יש דרך, את אמרת לי את זה בעצמך,
הוא אמר שהגלים היו גבוהים מידי, ועד שהוא איתר אותך, וגם
הספיק להגיע זה היה מאוחר מידי,
עליו אני כועס, זו הייתה אשמתו, ואשמתו בלבד - זה התפקיד שלו
'להציל' אז למה הוא לא הציל אותך?! לא רוצה לשמוע את התרוצים
המפגרים שלו, אני רוצה אותך בחזרה.
אבל החלטתי כבר סיון, הדרך היחידה שבה נוכל להיות ביחד.
אם את לא תוכלי להגיע אליי, אני אאלץ להגיע אלייך...

סיון -
ישבתי עם שלי על המזרקה, דיברנו קצת לפני ארוחת ערב, הסתכלנו
על השמות שקיפצו לפנינו,
כשעלה השם "אלון קפלן" מעוצב בעזרת המים הכסופים,
הכל היה ברור פתאום, הבנתי הכל, אלון - התינוק, עם אלון הייתי
בים!!
וככה בבום, נשאבתי פנימה לתוך מערבולת שחורה, התחלתי לפול כלפי
מעלה, הכל הסתובב לי,
ראיתי הבזקים של החיים שלי, של המוות, של אלון ו-
מסדרון לבן, צועדת לעבר הדלת.

אלון -
אור חזק, לבן, מסנוור בעיניים, ורעד, רעד בלתי פוסק ברגליים...
כנראה כתוצאה מהפחד, אבל את זה אני מסיק רק היום.
שאלות... כל כך הרבה שאלות, הרגשה כזו מוזרה, של מין אושר,
סיפוק ריחוף, רוח נעימה מלטפת, שורפת את האור, והאור החזק הזה,
אי אפשר לראות כלום, אי אפשר להבין מה קורה, איפה אתה, אבל זה
גם לא משנה, כי זה רק עניין של זמן... ולא לקח לי הרבה זמן
להבין... שמתי.