(דת, היסטוריה עתיקה, מיסטיקה ומיתולוגיה תמיד עניינו אותי
כבסיס לכל מחקר מדעי בכלל ובמדעי הרוח והחברה והפסיכולוגיה
בפרט.
אם תחפשו היטב תוכלו למצוא תמיד הסבר מיתולוגי לכל תופעה
בעולם.
זהו סיפור ראשון מקובץ, שנקרא  'אגדות מקצה הזמן')

במרכז היקום,
כבול בשלשלאות עתיקות, מחושלות באש הקארמה, עמד הטיטן
הוא היה כחול כהה, כמעט אפל, וזרוע כוכבים.

הוא, ששמו נשכח מאז לפני נצח,
קאלקין - הסוגר, מורוגון - עוטה גלימות הגלים, לוריאן אלדן -
אל האור העתיק, מאראן - השליח, קסיאנד - אלוהי הזמן האוזל,
מהה-סאמה-אטמן - הנשמה הגדולה הנשגבת.
שמות רבים היו לו,
שמות לאין ספור.

חור שחור היה במרכז אישון עינו,
גלגל עינו - גלקסיה מסתחררת.
הוא היה כבול כאן מראשית הזמן,
מאז שיכל לזכור את עצמו.
והוא יהיה כבול כאן לנצח.

והוא - ידע זאת היטב.
עוצמתו הייתה גדולה מכדי שהאלים יתירו לו להשתחרר.
והם הגיעו לצפות בו מדי מספר יוגות.
מתרגשים כל פעם מחדש, לנוכח הפלא הבלתי אפשרי.
צופים ממרחק, בוחנים את הכבלים, ביראה, בפחד, אבל גם בבוז
ובלעג.

הוא לא אהב את הלעג והבוז ולא ביקש את הפחד והיראה.

תרבויות עלו מתהום הנשייה וירדו שוב לחשכה האינסופית של
הבערות.
מלחמות נלחמו בשם הצדק, בשם העושר ובשם התאווה האינסופית לעוד
פיסת אדמה, אך בעיקר לשם השליטה בעוד נשמה עלובה.

כוכבים חגו סביב שמשותיהם
ושמשות בערו עד תום וכלו.
סיבוב נוסף נשלם בגלגל הזמן.
גלגל הזמן, אליו היה כבול הוא.

הוא הביט סביבו ומדד את הזמן הנותר לו.
הוא ידע שהזמן לא רב.
עם תום כל עידן ועידן שחרר שיווה את גארודה - ציפור הטרף שלו.
היה זה תמיד לקראת קץ היוגה.
הגארודה תנקר את עיניו, את מפשעתו ואת קדקד ראשו, עד שייכחד
כמעט.
הגארודה תנקר בגופו, והטור-נאגה, הסופה שהייתה נחש בעל אלף
ראשים, יקרע את בשרו מעל עצמותיו,
עד שלא יוותר ממנו דבר, עד שיכלה.
הגוף כלה, אך הג'יווה - הנשמה, האטמן,
נותר בלתי נכחד, ועמו כל זיכרונות עינוייו.
רק כדי להיוולד שוב בתחילת כל עידן ועידן.
רק כדי לעבור כל זאת שוב, בתום העידן הבא.

בפעם האינסוף ואחת הוא מתח את שריריו האדירים ובחן את
השלשלאות.
הוא עמד לגייס את כל כוחו הטיטאני, העל-אלוהי, ולנסות לקרוע
אותן ממקומן.
אינספור פעמים הוא ניסה ואינספור פעמים הניעו ניסיונותיו את
כישורי גלגל הזמן. היו אלה מאמציו התמידיים להיחלץ, אשר הניעו
את היקום כולו, אשר הזינו את כוחם של האלים עצמם.

יקומים שלמים סבבו את גופו, עולמות מקבילים פרצו מראשו והפכו
לתלתלים כחולים כהים, נשמות הסתחררו סביב, ממהרות לדרכן הנה
והנה.
אור קטן ולבן נלכד לפתע בעוצמת עיניו, הסתקרן, והתקרב להשתזף
בעצמתו האדירה.

"נשמה גדולה, מה מעשייך?" שאל האור הלבן הקטן.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שנשמה קטנה, צעירה וסקרנית ביקשה
להתעניין במעשיו. במשך עידנים הוא סיפר את סיפורו, על
ניסיונותיו להיחלץ וכישלונותיו.
הוא ניסה לגייס אותן לעזרתו, הוא הבטיח להן עוצמה, שליטה, משחק
שכמותו לא חוו מעולם, אבל הן היו קטנות מכדי לעמוד מול האלים,
חלשות עצמת הכרה מלזכור לאורך זמן את הבטחתן לעזור לו.
ולאחר, כשראה שאין בהן כל תועלת התעלם מהן במשך עידנים.
אם רק יצליח לגייס מספיק מהן, אולי, אולי יעלה בידו לנתק את
הכבלים.
הוא החליט לנקוט גישה קצת שונה הפעם.

הוא הסב את מבטו הכואב לעבר הנקודה הזעירה וענה בגל אנרגטי,
שגרם להרס בשנים עשר יקומים קדושים של הברהמה-לוקה: "אני משחק
משחק, אור קטן, משחק משחק".
"מהו המשחק שאתה משחק, נשמה גדולה? האם הוא מהנה?" שאל האור
הלבן הקטן.

"מהנה בהחלט, אור לבן, אני כבול ומנסה להשתחרר לפני שיגיע לכאן
הגארודה, שליח האלים וינקר את עיני."
"הו, זה נשמע מהנה בהחלט, האם אני יכול לצפות? שאלה הנשמה
הקטנה.
"הו, בהחלט, אם תרצה תוכל אפילו להשפיע על התוצאה!" ענה
הטיטן.
"להשפיע, להשפיע על התוצאה?" התלהב האור הקטן.
"באמת, הכיצד?"
"זהו משחק מסוג חידה" ענה הטיטן, שלאחר עידנים כה רבים של
שיחות עם אותן נשמות קטנות ומטופשות כבר למד להכיר את כל
המשחקים שהתקיימו אי פעם, שקיימים בהווה ושעשויים היו להתקיים
בעתיד.
"מהי החידה?" שאל האור הלבן הקטן.
"ובכן, אני הוא החידה!" הסביר הטיטן, "אני - לכוד כאן, ואתה -
מתפקידך לחלץ אותי מכאן לפני בוא הגארודה".
האור הקטן בחן את השלשלאות האדירות, חוליות החלל והזמן שחושלו
בידיהם של וארונה - חרש האלים ויאמה-ראג'ה - אל הקרמה, ולאחר
החווה כלפיהן בחוסר שביעות רצון.
"חידה קשה, נשמה גדולה, שכן אין ביכולתי לנתק כבלים כה
חזקים."
"אמור לי, כחול גדול, כיצד זה שהנך כבול ואני חופשי?"
לא הייתה זו הפעם הראשונה שנשאל את השאלה הזאת על ידי אחת
הנשמות.
הוא לא אהב את השאלה הזאת, כיוון שלא ידע את התשובה.
בעבר הוא סרב לענות, הוא כעס, הוא רתח ותקף, הוא שיקר והמציא
תירוצים לרוב.
שעתו של הגארודה קרבה, לא נותר לו זמן רב.
"אינני זוכר, אור קטן, אינני זוכר זאת"
"אז מניין אתה יודע שאינך צריך להיות כבול כאן?" שאל האור הלבן
הקטן.
שאלתו הפתיע את הטיטן, אולי הוא באמת צריך להיות כבול כאן,
לנצח, אולי זהו הקיום האפשרי היחיד עבורו.
לא!
היה בקיום זה סבל רב מדי.
"אני צריך להיות חופשי!" הוא ענה וקולו התמלא עצמה.
"למה?, מאיזו סיבה? לשם מה? לאיזו תכלית?" שאל האור הקטן.
"לכל התופעות ביקום יש סיבה - אירועים שקדמו להם ושהביאו אותם
למצבם הנוכחי" אמר האור הלבן.
"לכל הפעולות ביקום יש תכלית - ניסיון להביא תופעות למצב נוכחי
אחר מהמצב הנוכחי" הוא הוסיף.
"מדוע אתה כבול כאן, לשם מה לך להשתחרר?"  שאל האור הלבן.
"פעם, לפני שהזמן עצמו החל, הייתי חופשי, היה זה מצב טוב יותר
מהמצב הנוכחי. הידע הזה לא נותן לי מנוח, הוא דוחף אותי לעשות
כל שביכולתי כדי להשתחרר. האלים שולחים בי את עצמתם ואת שליחי
ההרס שלהם לכלותני, אך אין בידם לעשות זאת, רק לענות אותי
לנצח, להחזיק בי כבול כאן ולענותני לנצח." ענה הטיטן.
"כיצד ומדוע נכבלת?" שאל הנשמה הקטנה.
"אינני זוכר!" ענה הטיטן והבחין בעננת מגלן האפלה סביב ראשו,
במקום בו שחו זיכרונותיו סביב חור שחור אדיר ממדים.
"בכל פעם שאני מנסה להיזכר, כל שאני רואה זו חשכה ובה כאב עצום
מנשוא."
"האם אתה זוכר כיצד הרגשת כאשר היית חופשי." שאל האור הלבן.
"כן" ענה הטיטן.
"האם תוכל להרגיש כך שוב?" שאל האור הקטן.
וטיטאן החל להרגיש כך כעת.
רעד עבר ביקום, שלשלאות החלל והזמן החלו לרטוט ולאחר התנפצו,
וישנו לוקה, ברהמה-לוקה וקרישנה-לוקה נשרפו באש הברהמן,
האנרגיה הבראשיתית, ממנה עשוי היקום עצמו.
יקומים שלמים הסתחררו והתעופפו לתוך האין. הטיטאן הרים את גלגל
הזמן מעל ראשו ולאחר שבר אותו על גבו.
שרפים ומלאכים, שדים, זדים ועושי דבריהם עצרו ממלאכתם.
הסדר כולו קרס.
גארודה הופיע על אופק האירוע ועט בזעם לעבר עיניו של הטיטאן.
הו אז, הניף הטיטאן הכחול את זרועו באוויר, והחווה באצבעותיו
לעבר מענהו המכונף. ברקים פרצו מציפורניו והגארודה אבד לנצח
בים הקוסמוס הנצחי.
האלים חדלו ממריבותיהם הקטנוניות ועצרו על עומדם באימה.

הכוכבים עטו והסתחררו ולאחר החלו ליפול כמו גשם לתוך הים
הכחול-כהה האדיר של כל מה שהיה לפני.
שמשות גדלו והפכו לאדומות כדם ולאחר הסתחררו והתכווצו לכדי
ראשי סיכה לבנים.
שקט אפף את היקום.
האלים הסתתרו, כל אחד בגומחתו הסודית בתווך, שבין מה שהיה לבין
מה שיכול היה להיות.
הוא צחק כעת, וקולו הקוסמי הרעיד את החלל הבראשיתי.

הוא היה חופשי, מלא עצמה וכעס, מלא אהבה ואור. הוא, שהיה כל
שישנו, כל שיכול אי פעם להיות, היה חופשי.

ואלו שקראו לעצמם אלים, רעדו כעת בפחד.
הם ידעו.
הוא השתחרר.
הוא חזר.

האור הקטן תלה מול אישון עינו והביט במחזה ביראה ובפליאה.

הטיטאן הכחול החווה בידו, וכל שהיה ביקום טרם ניפוץ כבליו חזר
למקומו.
היצירה הייתה קיימת, הוא לא ישמידה, הוא ילמד אותה ויבין, מהו
זה שהיה בה, שהיה כה כדאי בראיית האלים כדי לשעבדו לקיימה.

האור הלבן הקטן נפעם מכל מה שראה.
והטיטאן הכחול הביט כלפיו ולאחר אמר: "אור לבן קטן, מהו שמך?"
"אני הוא מאראן, השליח." ענה האור הקטן.
"אם כך, דע לך כי הצלחת לעשות את שלא הצליח אחר לפניך, לשחרר
אותי מכבלי. עידנים הייתי כבול וכעת אני חופשי. דע כי לא אשכח
את אשר עשית למעני וכי אם ינסה אי מי לעמעם אורך, אמחק את
קיומו מתוך כל מה שישנו, מה שהיה, מה שיכול להיות או מה שיכול
היה אולי להיות אלמלא.
זכור אותי אור לבן קטן,
אני הוא האחד,
קרא לי בצרתך
ואבוא."
"אם אי פעם תזדקק לי, לא משנה בעבור מה, אהיה שם עבורך,
תמיד."
האור הקטן הבהב לאות תודה
וכאשר הביט שוב סביבו
הטיטאן כבר לא היה שם.