(השיר נכתב לנערה היפה ביותר שזכיתי להכיר.
היא הייתה מקסימה, היא הייתה יפהפיה, והיא ידעה זאת.
ולכן היא הרשתה לעצמה להתנהג לפעמים
כמו הכלבה הגדולה ביותר בעולם.
ואני, אני אהבתי אותה כמו אחות,
ולכן לפחות ממני, נמנע היחס המכוער.
היא היייתה ילדה יפה ומבולבלת,
שבזמן שגרה בחו"ל ניסתה כמעט את כל הסמים האפשריים
והמשיכה בשטויות הללו גם בארץ.
ולדברים מסוג זה תמיד יש מחיר, זה נכתב בדם וזה קבוע בכוכבים.

וזה פגע ביופיה וזה פגע בזיכרון שלה וזה הפך אותה לאדם עצבני,

הפכפך, היסטרי, עוקצני, שהיה נורא עצוב להסתכל עליה
או להיות בחברתה, עד שאיש לא לא יכול היה לשאת אותה יותר,
גם לא היא.
ואז הכל נגמר.

ילדה, אם הדבר היה תלוי בי, הייתי מוכן לשלם את המחיר במקומך,
ולו רק כדי לראות אותך מאושרת, לפחות בימייך האחרונים.

יהיה אשר יהיה, אני שותה לעיתים נדירות,
אבל עבורך, הנימפה האמיתית היחידה שזכיתי להכיר,
אני מרים כוס יין אדום מדי שנה.
מי יתן ובמקום בו את נמצאת כעת, נהנים האלים מיופייך.
לזיכרך, הילה)

שישי בערב,
השמש כבר מזמן הלכה לישון.
מחלונך בוקע אור בודד,
כמו כוכב ראשון.

עומדת לבדך בחדר,
עירומה מול המראה.
רגליים יחפות
מפתות רצפה קרה.

אחרי שעה את לבושה שחור,
עוטה צבעים של קרב.
אולי הוא לא יבוא?
האם את מחכה לשווא?

כן, את יפה כמו נימפה
גדולה מהחיים.
שיער זהוב, ארוך גולש,
ילדה יפה,
היזהרי רק מאבק של מלאכים.

ואת אוחזת בו חזק,
על האופנוע השחור.
העיר חולפת על פניכם,
באלפי צבעים של אור.

במקדשים של חשיכה ואור
בין אלפי אדם,
את מתפתלת כמו נחש
ומתפוגגת כמו עשן

כן, את יפה כמו נימפה
גדולה מהחיים.
שיער זהוב, ארוך גולש,
ילדה יפה,
היזהרי רק מאבק של מלאכים.

כשהירח האדום
נישא בינות לכוכבים.
והשעון מכה בתום
את שעת האוהבים...

ידיו נעות סביבך.
נעות לאט,
ומפתות,
כיללות הזאבים.

כן, את יפה כמו נימפה
גדולה מהחיים.
שיער זהוב, ארוך גולש,
ילדה יפה,
היזהרי רק מאבק של מלאכים.

והוא אוהב אותך חזק
על המיטה שבחדרך.
ואת צוחקת ובוכה
מהאור שבתוכך.

את נסחפת כמו חווה
מטעם העונג והחטא,
את נרדמת לצידו,
ומתעוררת לבדך,
כן לבדך.

כן, את יפה כמו נימפה
גדולה מהחיים.
שיער זהוב, ארוך גולש,
ילדה יפה,
היזהרי רק מאבק של מלאכים.