אני חוזרת אל החדר שלי אחרי שבועיים ארוכים שלא הייתי בו. כל
כך הרבה זמן עבר. אני ממש מתגעגעת!

החדר שלי חם. כל הקיבוץ חם. הגוף שלי יבש, עם פתיחת הדלת
וסיבוב המפתח. חם.

התקדמתי פנימה באיטיות, הגב מעט מתעקל שמאלה, סוחב עליו את
התיקים מהצבא, ומיד זרקתי אותם, בהינף קל, אל הפינה המרוחקת
ביותר בחדר. עד כאן. איתכם אני לא מתקשרת לפחות עד שאשיל מעצמי
את הירוק הנוראי הזה.

מוציאה בזריזות את החולצה מהמכנסיים, זורקת אותה על הכורסא,
ואחר כך, בלי שאלות מיותרות את המכנס עצמו, ונעליים, וגרביים,
וכל הלחות יורדת מהרגל, שמגששת על הרצפה, וחשה את החום. החזיה,
התחתונים - מושלים ומונחים באיזור מרוחק. לא קרוב אלי. רחוק
ממני. עכשיו אני חוה. עכשיו אני נקיה, העור שלי עלי. כן, אני
אדם חי ונושם, מרגישה שוב את הגוף שלי. יותר מדי שעות של
הסתובבות, ישיבה על כסאות האוטובוס, הזיעה שדבקה בדקרון,
וסרחונה.

ועכשיו אני הכי נקייה, ומולי ניצבת המערכת הקטנה והיקרה שלי.
התגעגעתי אלייך! הדיסקים פזורים סביב בסדר המיוחד שלי, אני
נוגעת בהם וחשה כמה הם חמים. עטיפות הפלסטיק, חוברות הנייר,
הדיסקים עצמם - הכל חם, ספג את האקלים של שבועיים בלעדי, מן
החלון, מהחדר הנעול.

"פליי".  המערכת מסתובבת, מתקרקשת סביב עצמה. מנסה לאתר את
השיר, את הקטע, ולא מצליחה להתגבש עליו. נעצרת. אני לוחצת
מחדש, עקשנית. לא אצלי בחדר!

מחפשת מחפשת. עכשיו אפשר לשמוע. גומז. חום אמריקאי שנושב מלהקה
בריטית. הצלילים זורמים ומתפשטים בחדר, הם סובבים את גופי
ומתחככים בו ברכות. נעמדת במרכז החדר, עצומת עניים, פעורת פה.
תנו להכל ליזול, הכתפיים נופלות ומתרפות, הרגליים מנסות לישון.
גומז, פיסת האנושיות האחרונה שנשארה לי בכדי לסבול את העייפות,
החום, הכעס מהאנשים הטיפשים שסובבים אותי ושוכחים שאני נשמה
חופשיה בעולם. הכל ניגר וניגר ולא נפסק.
נותר רק להדליק את המזגן, להתמתח בעדינות אל המקלחת, אל המים
הקרים והמאושרים, ולצאת עטופיי מגבת ואור בעניים. "גומז"
נשכבים על המיטה, ונותנים למזגן לשוף על העור ולצנן אותו
בהמשך. לפשוט אברים ולהצטדק על הסדינים. המגבת אט אט מוסטת
בעדינות ממני, ופיסות אחרונות שעוד צמודות לגופי ניתכות הצידה,
ע"י ידי הימנית. עכשיו רק מזגן. וגומז. הנשימות נעשות איטיות
יותר, רגועות יותר. אני יודעת שיש מי שרוצה בטובתי, ואני נמשכת
אליו באיטיות ובשלווה. לילה טוב.