הכל הלך מצוין, יצאתי מהכיתה מרוצה. אולי הפעם אחרי שלושה ימים
שחרשתי אוציא סוף סוף 90-100!
[גלינג, גלינג] הצלצול הגואל, אחרי יום ארוך ומייגע אפשר ללכת
הביתה.
אמרתי שלום לחבריי ויצאתי לרחוב כשאנחה של התשה נחלצת מפי.
חציתי את הכביש הסואן והמעצבן
שאני שונא עד בלי די. היו כבר מקרים שכמעט נדרסתי! כנראה שעוד
לא הגיע יומי.
הגעתי ל"שביל האושר" כך אני קורא לדרך שאני עובר בוואדי, ואני
מגיע דרכה הישר הביתה בכיף.
הייתי טרוד בשאלה ג' במבחן שאולי יכולתי לעשותה טוב יותר,
ושאני צריך להקפיד יותר להבא, לפתע
הגיח מישהו מהשיחים. נרתעתי לאחור בעוד מוחי מנסה לקלוט באותן
שניות מי ומה קפץ עלי. זו הייתה
דמות גבוהה לבושה מעיל שחור ארוך, מכנסי ג'ינס שחורים, משקפי
שמש מיושנות ומגבעת כמו של
הבלשים מתקופתו של "שרלוק הולמס". הוא עמד מולי באמצע הדרך
בעוד אני באותן שניות חושש ומנסה
לחשוב לאן ומאיפה כדאי לי לתת ריצה ולברוח, הוא הוציא משפט
בלחישה "אתה צריך לבוא איתי",
ומתקדם לעברי לאט לאט. אני מפנה מבטי לאחור כדי לרוץ לכוון
ההפוך אך ברגע שהסתכלתי אחורנית ראיתי אותו, כמבולבל הסתכלתי
שוב קדימה וכלוא מאמין אני רואה אותו גם שם. בעודו מתקדם ונראה
היה מקיף אותי מסתכל אני מסביב ולאן שלא פניתי הופיע מול עיני
קרוב יותר ויותר עד אשר היה במרחק
נגיעה, עצר ושלח ידו לעברי. באותו רגע רציתי, באמת שרציתי
לצעוק, אולי "הצילו" אולי סתם "אהההה",
אך דממתי וצעקתי נאנקה בתוך תוכי. הרגשתי נגיעה בכתפי ולפתע
אור בוהק סנוור את עיני, פקחתי עיני
בשנית והופתעתי.
מצאתי עצמי בחדר קטן ולבן לגמרי, הסתכלתי המום מסביבי... לא
היו חלונות ולא דלתות, התחלתי לחשוב שאני משתגע. ממש באותן
שניות אני שומע קול כשל קריאה בבית-חולים "ברוך הבא לכניסת
המבקרים". תוך כדי השמעת ברכת השלום הזו חלון נפתח באחד
הקירות. רצתי להסתכל... היה זה חלון שמשקיף על מסדרון ארוך,
קומה אחת מטה, שעמדו בתור שנראה היה כאין סופי גברים ונשים,
ילדים וזקנים, שחורים ולבנים כאחד. את סוף התור לא ראיתי וגם
לא את תחילתו.
יותר מדיי שאלות התרוצצו בראשי. השענתי את ראשי ואת ידיי על
הזכוכית, תהיתי איך הגעתי לכאן?
מה קרה? ואיך אני יוצא מפה? הרמתי ראשי, התעשתי ובחנתי את
החדר, והפלא ופלא דלת פתוחה כבר חיכתה לי. נכנסתי דרכה לעבר
מסדרון ארוך. הבטתי ובקצהו הרחוק היה פתח אור קטנטן, נדמה היה
לי שיש לי לפחות קילומטר עד הפתח. פסעתי מספר צעדים ולפתע
מצאתי עצמי כבר בסוף המסדרון. פתח לבן ובוהק בצורת ריבוע נגלה
לעיני, חשבתי לעצמי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי אחרי שורת
המוזריות
הזו. הושטתי ידי לעבר הפתח המסנוור ושוב סונוורתי באור חזק.
פקחתי את עיני ו...לנוכחותם:
גן ענק מלא בפרחים, עצים ירוקי עד, מפלים, וכל היופי שהטבע
יכול להעניק לעולם. הדלת שכנראה עברתי דרכה נעלמה כלא היתה,
ושוב עולה בי השאלה - אולי כל זה חלום?
אני צובט את עצמי, ודבר לא השתנה עודני באותו מקום...מחשבה
מחרידה הרעידה את לבי, שאולי אני מת?... קפאתי במקום, מחשבות
שונות וכאלה שהיו רק בסיוטיי נראו לי למציאותיות לפתע... מה
יהיה על
משפחתי? למה זה הגיע לי? מדוע? מה קרה? מה יהיה?... המראות
הפכו מטושטשים כתוצאה מעיני שהחלו
דומעות, נפלתי על ברכיי כולי רועד, פוחד ודמעותי זולגות על
פניי. דמעה שלי זלגה, נפלה, והתנפצה על הדשא הרך. הסתכלתי עליה
במבט של יאוש בעודה מחלחלת בכר הדשא.
"תירגע, בגן עדן לא בוכים" - נשמע באוזניי קול מרגיע, וכף יד
נחתה על כתפיי בשנית משום מקום.
היה זה האיש המוזר עם המעיל, זה מהוואדי. עוד לפני שהספקתי
להוציא הגה מפי, מפאת ההלם והבלבול
בו הייתי נתון, החל הוא להוריד מעילו ולהסביר: "מצטער על
האיחור, אני פשוט עובד במשמרות כפולות
גם בגיהינום, שוב סליחה, לא יצא לי להציג את עצמי, שמי המקצועי
כביכול הוא - גדנען מהגון 0205, ואני אהיה המדריך שלך להיום
לסיור בגן עדן". תחת הבגדים המפחידים שלפני כן, נגלה בעיניי
אדם דמוי עו"ד מאורגן ומטופח. "סיור???" בקע מקולי בקול
תמוה... "אינני מת?" שאלתי. "חס וחלילה ילדון, יומך עוד לא
הגיע, זה רק סיור שזכית בו בהגרלה של 10 אנשים ביום מתוך
מיליוני האנשים שבעולם". חוץ מחיוך מאוזן לאוזן על כך שאנני
מת, לא הייתה לי דרך להביע הרגשתי. כל העסק הזה מוזר מדיי
בשבילי. "טוב, הבא נתחיל בסיור", הוא אמר והחל להסביר "קודם
כל,
פעם מלפני אלפי שנים לא היו כל סיורים מודרכים בגן עדן, אך
מלפני כ-400 שנה מקרי ההגעה לגיהנום
עלו במספרם, עקב ריבוי הפשעים, אז הוחלט על תכנית מיוחדת שלא
רק תחזיר את האיזון, אלא גם תעלה את מספר ההגעות לגן עדן כמו
בימים הטובים, שעמדו על איזון של 80% לעומת 20% של הגיהנום.
אבל אלו היו הימים הטובים, היום אנחנו עומדים על כ-65% בגן
עדן, וזה עוד כשיפור ל54% שעמד לפני תחילתה של התוכנית. אז מה
מטרת הסיור? להראות לך שכדאי יותר להיות בגן עדן מאשר בגיהנום,
ולהראות לך שזה קל ואפשרי לו תשמור על כללים פשוטים".
"ממממ...מה..." מלמלתי לי. הוא המשיך בהסבריו "בוא אחריי והקשב
בדריכות לכל מה שאומר לך!". התחלנו להלך לנו על גבי שביל מבריק
של
קריסטל שהפריד בין הסביבה שהיתה גן עדן בכל מובן אפשרי. שאלתי
אותו "מדוע אנחנו הולכים על השביל ולא דרך הנוף המהמם? הוא ענה
במעט קשיחות שרק נפשות בגן עדן רשאים להנות ממנו ולמבקרים מותר
אך ורק ללכת על "שביל השמיים" כך קרא לו. אולי משום שלפעמים
עלה גבוה מעל הסביבה.
תוך כדי שאני נהנה מהנוף הוא ממשיך ומסביר: "יש 3 עקרונות שאתה
חייב להפנים, הם בעצם בסיס הכניסה שלך לגן עדן. לפי הסדר שקובע
- אין ערעור, ערעור במקרים אחדים, אפשרות ערעור והם:
1: לא תרצח / תהרוג, לא כולל הגנה עצמית.
2: לא תחמוד אשת רעך, זה רק המשפט הקדום, אך הכוונה היא ללא
תאנוס.
3: לא תגנוב.
אם תקפיד על כל אלו דרכך לגן עדן מובטחת. הסיור הולך להתחלק
ל-3 חלקים:
1: סיור ב"ירושמיים"/עיר האלוהים הבין לאומית שזו אחת מהערים
המרכזיות בגן עדן וצפייה באורך החיים
 הנפלא שם.
2: סיור דרך מוסדות החינוך ושאר המוסדות... ו-3:...שזאת כבר
הפתעה."
"אבל מדוע חטפת אותי לסיור ולא פשוט ביקשת שאבוא?" שאלתי
בתוקפנות,..."אין הרבה אנשים שיהיו מוכנים ללכת עם זר למקום
כלשהו...ואני אומר את זה מנסיון" הוא ענה.
עברנו דרך הרים יפיפיים, שדות פורחים, מפלים שוקקים ומידי פעם
ראיתי אנשים לבושים יריעת בד לבנה
טהורה עליהם, מסתלבטים להם בכיף, נראה היה שהם זוהרים מעט.
הגענו לעיר, היא היתה על גבי ענן ענקי, גבוה מעל כל הגנים
והכל. הרצפה הייתה ענן סמיך וההרגשה לדרוך עליה היתה כמו לדרוך
על שמיכת פוך. המראה היה מדהים, בניינים גבוהים שהיו כולם
באותו גובה בצורות שונות עם ארכיטקטורה מודרנית מדהימה ורק
בניין אחד היה גבוה מעל כולם, כל כך גבוה שלא ראיתי כלל את
סופו, אולי ממשיך הוא עד אינסוף...המדריך סיפר שבקומה האחרונה
כך מספרים ישנו משרד האלוהים בו הוא יושב ומנהל את העולם, יש
אחד כזה בכל אחד מתריסר הערים שישנן בגן עדן.למה רק תריסר,
ולמה יש משרד בכל הערים? שאלתי... "תריסר כמספר שבטי ישראל,
והסיבה למה בכל עיר משרד, אינה ידועה" הוא ענה... כל כך הרבה
דברים, לא ידעתי מה לשאול..."אתה מכיר את אלוהים?"...שאלתי
בפזיזות... הוא ענה בדחיפות - "שששש...! אסור לדבר עליו!"
שתקתי כמו דג. הכל היה מדהים בעיר, מראות שקשה לדמיין ועל אחת
כמה וכמה לתאר, למשל בכיכר העיר פסל ענק של ורד שכולו ממיים
זורמים, מרחף באוויר, ושלושה טבעות אדומות זוהרות מקיפות
אותו.הסתכלתי על האנשים, חלקם היו זקנים, חלקם נשים וילדים בכל
הגילאים, חלקם עטו יריעות בד לבנות, לחלק היו כנפיים, ממש כמו
שמדמיינים אותם, חלק ריחפו והתעופפו...
שאלתי האם כולם מלאכים?, הוא ענה שיש דרגות שונות ותפקידים
שונים, ולא כולם מלאכים, מלאכים רק אלו עם הכנפיים, כל השאר
נפשות ששוכנות בגן עדן.לרבים יש תפקידים שונים, ולהרחיב על כך
יקח הרבה מעבר לזמן שהסיור מקצה לנו."אסביר על מה שאספיק ועל
הדברים הבסיסיים" כך אמר.
"יש לנו כמה מוסדות חינוך, לכל התינוקות יש את מעון "קשת
בענן", לילדים יש את גן הילדים "ילדי-השמיים" לנוער יש את
"עולם העלם" ולמבוגרים יש "פקולטה למלאכים" ו"האוניברסיטה
השמיימית", בעצם פה בגן עדן אנחנו מציעים אורח חיים כמה שיותר
דומה לחיים שלמטה, כדי שהנפשות לא יאבדו עצמם, אך כמובן שפה זה
לא בגדר חובה, אלה כרשות ועניין אישי של כל אחד ואחד".-מה
מלאכים עושים?-שאלתי...
"זו שאלה חשובה אך בלי תשובה אחידה, ישנם סוגים רבים של
מלאכים, מלאך שומר, מלאך מורה (דרך), מלאך שמיים, מלאך של מטה,
מלאך מסווה והרשימה עוד ארוכה כתור כניסת הנפשות לגן עדן, כל
מלאך עושה מטלתו." לא הבנתי פה משהו, שאלתי - אבל נגיד אלו
שבגן עדן, מה הם עושים כשהם מתבגרים? הם מתבגרים בכלל...? הוא
הניד ראשו, גיחך גיחוך המראה על אי רצינות ועל אף זלזול, וגלגל
עיניו כשהוא מוציא באנחה "מבקרים... בגן עדן לא מתבגרים, אתה
נשאר כמו איך שאתה מגיע עד למעבר הגילאים, כלומר נער בן 13
ישאר איך שהוא נראה במשך 5 שנים עד למעבר גיל הבא שזה 18, ואז
נפשו תעבור לעולם הבא, מה שאצלכם נקרא - גלגול נשמות, אצלנו
בשם - השלב הבא." ומה עם אדם בן 50? שאלתי..."אדם בן 50 ישאר
עד גיל 80, אדם בן 80 עד 120...זה עניין של מערכת הגילאים, לא
אני קובע את זה.
והנה ההפתעה שלך!" אמר כשהוא מניף ידיו ומצביע על בניין ענק
בצורה משונה, של מעין מגדל קוביות ההולכות וקטנות אחת אחרי
השניה, סה"כ 5 קומות, כלומר קוביות. "אתה הולך להשתתף במשפט
ב"בית דין של מעלה".
מההה???... עניתי בתמיהה, למרות שהיו לי כל כך הרבה הפתעות
היום אני לא מפסיק להיות מופתע כל פעם מחדש... "אבל
איך?...מה...עשיתי?..." מלמלתי לי. אל תדאג, הוא ענה, "זה לא
כזה ביג דיל, קשקוש בלבוש!".
עלינו במדרגות לקומה השלישית, היה כתוב בכניסה לקומה "משפטי
דין קצר / ארוך גניבות ומעילות". נכנסנו לחדר עגול שבמרכזו עמד
בתוך מעגל קטן ה"נאשם", בצד היה הספסל שלנו שכבר ישבו בו שני
עדים, כנראה מבקרת והמדריך שלה, ובספסל הראשי עמד השופט. המשפט
החל כשמספרים על איך הנאשם נהג לגנוב ארנקים מזקנות ברחוב עד
שהגיע לפה על ידי פגיעת מכונית, והשאלה המונחת על הכף היא לגן
עדן או לגיהנום?... הנאשם החל לבכות ולספר על איך שאמו היתה
חולה וזקוקה לניתוח בלב ולא היה להם כסף לשלם, נו...מילא זה
היה הכל, אבל הבעיה היתה שאחת הזקנות ממנה גנב, קיבלה דום לב
ונהרגה במקום.,
ולכן העסק היה גם בעניין רצח, שלא לדבר על כך שהופיעה הזקנה
שנהרגה כדי לתת עדות והיתה זועמת ביותר על כך, משום שהיתה
בדרכה ליום הולדת של נכדה.אחרי זמן מה הגיע תורי להחליט לגורלו
של הנאשם, והגיע העת לגזר הדין. ברוב של 2-1 קבע השופט - אשם!
העונש הוא שליחה לגיהנום ל... -רגעע!
צעקתי, איך אתם בטוחים שהיא קיבלה דום לב בגללו ולא כי הגיע
זמנה, הרי אם הוא גנב למען אמו לא מגיע לו להיות בגיהנום בגלל
זה...השופט גלגל אצבעו בזקנו והנהן..."יש משהו בדבר הצעיר, על
כן נערוך בדיקה עם הממונים על פטירות של מועד א', ואם צריך גם
של מועד ב'.ישבנו כחצי שעה כשהשופט עלעל ברשמת שמות של אותו
השבוע שקיבל מהממונים... "...אאההם... אההם הנה, אכן שמך
מופיעה פה גברת והיה מועדך לעבור לפה עוד באותה שעה כך
שההאשמות לגבי רצח או הריגה הוסרו מהנאשם ועל כף פשעיו ישנם רק
גניבות על רקע מטרה טהורה שעל פי בדיקה של מלאכי מטה, אמו של
הנאשם אכן סובלת מבעיות בלב והנאשם היה דובר אמת" היתה הפסקה
של עשר דק'...ושוב כולם חזרו לחדר...השופט פסק שעל הנאשם עונש
תנאי של 5 חודשי שרות ב"סדום ועמורה" שבגיהנום והיה ועבר אותם
כשורה יקבל הזדמנות שניה בגן עדן.שני מלאכים שחורים (מלאכי
אבטחה) באו ולקחו את הנאשם לעבר קיר שפתאום נפתח בו פתח עגול,
מעיין מערבולת של אש דרכה הם עברו ונעלמו...מרוב סקרנות רצתי
לראות מה יש שם...איך נראה באמת הגיהנום.הסתכלתי ולא ראיתי
כלום מבעד לשער..."זה מה שמחכה למי שהולך לגיהנום!" שמעתי את
המדריך צועק לי. אינני רואה כלום אמרתי לו...והסתכלתי יותר
פנימה...הוא ענה שאני יכול להיכנס ל5 דק' אבל למהר לפני
שהמדרגות יעלמו ואז אני אתקע בגיהנום עד החילוץ, שיכול לקחת
אלפי שנים לפעמים, "איזה מדרגות"? הסתכלתי עם גופי יותר פנימה
ונתגלו לעברי מדרגות קטנות.הנחתי רגליי וירדתי מדרגה או
שתיים...היה ענן שחור מסביב...עדיין לא ראיתי כלום מה יש למטה?
ירדתי עוד כמה מדרגות...ועוד כמה, קצת התרחקתי אבל אמרתי שרק
אראה ומייד אעלה בחזרה.לאחר כמה מדרגות עברתי את סוף הענן
ויכולתי להבחין ולראות. המראה היה מחריד הייתי גבוה ורחוק אבל
ראיתי...בריכות לבה רותחות, אדמה אפרורית ויבשה, אש בכל
מקום...הסתכלתי וראיתי שהדרך למטה עוד ארוכה, ראיתי מספיק,
חשבתי... והתחלתי לחזור, לפתע המדרגות שמאחורי החלו להתפורר
וליפול...התחלתי לרוץ בפאניקה כלפי מעלה על גבי המדרגות הצרות,
בעודי צועק, "גדנעןןן... הצילו... "אך תוך כדי מעדתי ונפלתי...
הרגשתי שחום רב מתפשט על גופי ומתחיל לשרוף אותי מבפנים
ומבחוץ...ושוב מחשבות רבות התרוצצו בראשי, אותן שניות נמשכו
כנצח...
התקרבתי לקראת הסוף, נחיתה רכה לא נראה לי שתהיה לי, אולי
במקום אחר אבל לא כאן, לא בגיהנום
- בוווםםם -...אךךךך... פקחתי עיניי והרגשתי ראשי כואב...
הסתכלתי מסביב, הכל היה מטושטש... לפתע שמעתי את קולה הרך של
אימי "הכל בסדר מתוק? למה אתה שוכב על הרצפה...?"
- על הרצפה?? שאלתי...בעודי קולט שנפלתי מהמיטה... זה היה רק
חלום? תהיתי לי...
חחח אני והחלומות שלי גיחכתי לי... "אתה בטוח שהכל בסדר?" היא
שאלה בשנית...
כן אמא... הכל בסדר, עניתי...מה שבטוח, חלום או לא חלום, אני
לא אשכח את זה כל כך מהר...