בהתחלה הוא הרגיש איך החולצה נרטבת מהזיעה. אח"כ הוא היה ספוג
כולו, וכבר לא הוטרד מכך שהוא רטוב. הוא רץ. זו היתה ריצה של
דחף נפשי. הרבה פעמים הוא דמיין איך הוא יוצא לריצה הזאת. איך
הוא טורק את הדלת וגשם מקדם את פניו והוא נספג כולו תוך שניות
במים ואיך הוא נאבק בחול עד שהוא מגיע לאיזושהי פסגה ושם משחרר
צעקה גדולה או שמא עדיף לקרוא לכך זעקה.
אז בסוף הוא לא טרק את הדלת אבל הוא שם את exit music של
רדיוהד כאשר הוא נעל את נעלי ההתעמלות שלו כדי לשוות לעניין
נופך דרמטי, והוא באמת נרטב, אבל בגלל הלחות המטורפת והחום
המהביל. אולי זה לא בדיוק כמו שדמיינתי, אבל יש בזה משהו
משחרר, בריצה הזאת, הוא חשב לעצמו. הוא חשב שאולי הריצה היא
משהו אופייני, הנטייה לשאוף למשהו, לדמיין משהו, שהוא אולי בר
השגה במידה מסוימת, אך הוא תמיד נטול אפרוריות. מה יש
באפרוריות הזו שאנחנו כל כך לא סובלים אותה, הוא תמה.
הוא גם תמיד העריך את עצמו קצת יותר ממה שהוא ראוי לו באמת,
הוא ידע את זה. מסתבר שאפשר לשקר לעצמך גם כשאתה יודע את האמת.
זה דווקא מצא חן בעיניו. החוסר לוגיקה שבדבר מצא חן בעיניו.

הוא הגיע לים, והרוח המלוחה צרבה את עורו. שתי בנות רצו מולו,
הוא בחן אותן. הן הבחינו במבטו והתייחסו לכך באדישות. הוא
התיישב על סלע שמשקיף אל הים. הוא נזכר ביריב ובחברות הנפש
שהיתה ביניהם ונמוגה. הוא חשב על מיכל ואיך אהב אותה. למרות
הזכרונות
הדי נעימים הוא הרגיש שלמות על כך שקשרים אלו הגיעו לסיומם.
כאילו העתיד הלא נודע צופן בחובו חוויות מסעירות ותכופות. שוב
השקר העצמי אל מול המציאות הידועה. הוא ידע שיהיו בעתיד חוויות
מיוחדות אך הן לא יהיו תכופות ולבטח לא כולן מסעירות. הזיעה
התאדתה מגופו, נעשה לו פתאום קר.הוא צעד בכבדות משהו אל ביתו.
עוד סערת רגשות נמצאת מאחוריי, חשב.