כשנפרדנו לאחר 3 ימים של שהות משותפת יחדיו, תוגה עטפה אותי.
עוד לא התחלתי את הניתוח השכלתני של הרגשתי החמצמצה, רק
התעטפתי בה ונסעתי לביתי בשעת לילה מאוחרת.

אומרים שאחוז המחוננים באוכלוסייה הוא 0.2 אחוז. את הכמות
המזערית הזו של בני אדם, אחד מכל חמישה מאות, החליטו לאבחן
בגיל צעיר, ולקבץ יחדיו פעם בשבוע על מנת לפתח את הפוטנציאל
המזהיר שלכאורה טמון בהם למען עתידו של העם היושב בציון. שם
נפגשנו. חריגים.
די מהר אותרנו כתלמידים בעייתיים במוסד המכובד. גם פה אתה
משתעמם? נשאלתי שוב ושוב על ידי הפסיכולוגית של בית הספר, שכן
ילדים מחוננים לא מפריעים סתם, יש להם סיבה, ובכדי להבין אותה
יועצת רגילה לא מועילה, יש צורך בפסיכולוגית. לא, אני לא
משתעמם, עניתי. אני זוכר שהצורך להסביר את התנהגותי גרם לי
מחנק. נוצרה בינינו שותפות של חריגים במקום של חריגים. האם זה
הפך אותנו למנורמלים? כנראה שלא.

חוסר הגבולות שלו הפתיע אותי תמיד, וגם עורר בי איזושהי מידה
של הערצה. שחלפה ואינה. הפכנו לחברים. המחאה הפכה לדגלנו
הראשון והשני, והצורך להביע אותה הפך לצורך חיוני, כמעט קיומי.
כתובות גרפיטי על קירות בית הספר ששילבו בין הפרטי לציבורי.
הפער בין הפרטי לציבורי הפך כבר אז להיות בלתי נסבל. רצינו
לצעוק, רצינו למחות, רצינו להצחיק. רצינו.
אף פעם לא היינו טובים בהכל. היכולות שלנו היו שונות בתכלית,
שיצרו לעתים הרמוניה מתעתעת, הזויה ומנותקת. ניהלנו דו שיח
מתמשך עם החברה, לא פסלנו אותה על הסף, פלירטטנו איתה, התבשמנו
ממחמאותיה ובזנו לה באופן תמידי. זכרנו לה חסד נעורים מפוקפק,
כאשר החליטה שאנחנו מיוחדים. הפכנו להיות חסרי שאיפות.
ניהיליסטים בני שתים עשרה. לפעמים השתעשענו ברעיונות אוטופיים
כאלו או אחרים. ניסינו להקנות לעצמנו מקום על ידי אימוץ של
הערכים הנהוגים. לשווא. ניסינו לצמוח מרגבים שאינם שלנו.
וסבלנו. אני סבלתי. חיינו בערפל שהקפנו את עצמנו בו. יחסינו עם
המין השני התאפיינו בחוסר הבנה הדדי. לא רציתי שגורלו יהיה
לגורלי, חששתי מזה, ראיתי בזה משהו הרסני.

אני זוכר את התקופה שבה הדברים קרסו והתבהרו וראיתי שממה.
וראיתי את עצמי, לבד. התחלתי לצעוד מהמקום של עצמי, תוך הבטחה
שכל צעד, יהיה שלי. חשבתי, שגם הוא גילה במובן מסוים את הממשי
והמופשט, נחוש להפריד ביניהם. אני הייתי נחוש. וכך, החל תהליך
של פירוק משמעות, והבנת הדברים בהקשריהם השונים, העקלקלים,
הפתלתלים. פוסט מודרניזם. הפכתי לפוסט מודרניסט של עצמי. החברה
היתה האלטר אגו שלי. הניתוח העצמי שלי הוליד חוסר בטחון ואי
שקט מוגבר. ואותו, תמיד אהבתי. לא מתוך שותפות גורל.
מפגשינו הפכו לנדירים יותר ויותר. הודעות מקצה אחד של העולם
לקצהו השני, דרך הדואר האלקטרוני. כשנפגשנו שוב, בארץ, לאחר
שנתיים, האי שקט שלי היה אנטיתזה לאי שקט שלו, עד כמה שהדבר
יכול להישמע אפשרי, או מופרך. השימוש בסמים וכל מה שמתלווה
לכך, הפך לטקס בעל מאפיינים דתיים, פולחניים. מוסיקת טראנס
בעוצמה גבוהה, תוך צריכה מוגברת. זו הדרך היחידה, וחוץ מזה
כדאי לך לנסות סמים שיפתחו בפניך מצבי תודעה אחרים. לא תודה.
מצב התודעה הנוכחי בעייתי ומבלבל אותי גם כך. מיד נזכרתי במדען
שכאשר נשאל אם הזמן הוא הממד הרביעי, ענה שהוא אינו יודע, אך
עצם החשיבה על שלושה ממדים מורכבת בעיניו בצורה מספקת.
הקמתי את המקום שלי. הוא היה חלל אמורפי שמדי פעם צצו בו
אנשים. לעתים תהיתי אם הכלא שלי הוא המקום שלי. בפעמים אחרות
חשתי שהעובדה שהאחרים לא הקימו לעצמם את המקום שלהם, הוא הכלא
שלי. בכל מקרה, הייתי כלוא. גם הוא היה כלוא. הפעם לא היינו
בני שתים עשרה. כל אחד נחוש לפתוח לעצמו דרך אל החופש, אל ליבם
של אחרים, אל ליבו שלו. הוא בדרכו המוטרפת, חסרת המעצורים.
ואני בטיפוח היצירתיות, סיפור הסיפור האישי שלי בדרך אחרת,
נכונה יותר, מובנת יותר. אני זוכר הבזק של אושר, כשהוא אמר
שהיצירה והצורך ליצור הם הדברים החשובים ביותר. רציתי לומר לו
שזה נכון, אבל לא אמרתי כלום. כדרכם של הבזקים, אין להם המשך.
הם נשארים כזכרון מתעתע. סמל למשהו שהבליח, ונעלם.
החיים התנהלו בחוסר קצב. היה נראה לי שהנסיון למקם את האירועים
במין ציר זמן, הוא פתטי. הרגשתי, שהאירועים עצמם קובעים מהו
הזמן. בפעמים אחרות, חשתי שהזמן הוא מעין ציר ליניארי אין
סופי.
הוא קרא תגר על כל דבר. גם על הזמן וגם על האירועים. הוא החליט
שהוא יהיה שליטם של האירועים. הוא יקבע מה יתרחש, איך ומתי.
תוצאות האירוע לא היו מבחינתו חלק מהאירוע או אפילו אירוע בפני
עצמו. הן היו זניחות, חסרות ערך. הוא התמכר להתרחשויות,
ליצירתן ולקתרזיס המלווה אותם. הוא הגדיר את עצמו על ידי
האירועים שהוא יצר. נפשו לא ידעה מנוח. אני ביקשתי להפוך
לאנונימי. במקום זיקוקים, חיפשתי את הצליל השקט, המונוטוני. לא
רציתי ליצור אירועים, רציתי להבין אותם, להעריך אותם, לבקר
אותם. רציתי לאבד את עצמי על ציר הזמן. רציתי שלא יהיה אכפת לי
מעצמי.
הפער בינינו הלך וגדל והתהום שנפערה הפכה למוחשית. הוא האשים
אותי בלי מלים שהתמסדתי, שנכנעתי לקונבנציות החברתיות. אני
הרגשתי שהחוט המחבר בינינו, עומד להיפרם. החבר שלי הפך להיות
חריג לי.

קבענו שאני אבוא לחיפה בפסטיבל הסרטים. שלושה ימים. כלום. זה
חלחל לאט, בזרם קבוע, עד שנוצרה מסה קריטית. הבניין שלנו
התמוטט, ואי אפשר היה לעשות דבר. כשדיברנו בפעם האחרונה, זה
היה כמו לוויה. הריק הפך אותנו מחברים למכרים ותיקים. קברנו את
החברות שלנו קבורת חמור, ואפילו לא נשאנו הספדים. נודע לי שהוא
נסע להודו באמצע הלימודים ועד עתה לא שב. ואני? אני מספיד.