בליל שימורים קמה שלגיה, לצלילים של ציפורים המצייצות
ומשכימות.
מעירות את שלגיה הישנה שחיכתה לנסיך שלה. הוא לא בא.
הסתכלה על נוף של הרים, נחלים, מים זורמים.
הקסם עלה והשיפוט שלה נחל מפלה.
היא הייתה מסונוורת אבל לא מן השמש,
הלכה בעיניים חצי סגורות עם חיוך ללא סיבה מובנת
בליבה הייתה אהבה לא נכונה ולא מוסברת.
החיבור היה נחוץ אך לא מחויב.
הלחימה המטופשת, שינתה את המצב.
לכל אחד יש מטרה כאן בחייו,
זה לא תפוח על הראש וזה לא מצויר פה על הגב.
זוהי דרך המחיה, יום יום היא משפיעה,
על כולנו, על כל אחד מאיתנו
שחושב שהוא כזה ולא כמו אחר
שבעצם השני מציע רק לדבר
אז אף אחד לא מדבר, כולם פה נלחמים
על ליבם של אלה שאינם פה כבר
בשביל מציאות שפויה ושנהיה כאן מחר
התקווה היא סופית והיא לא תיפסק
האהבה היא מעיל שעשוי לפעמים מחיות
קורבנות חסרות ישע.
הסיום האופטימי, עם אהבה ותקווה ינצח העולם.
בל נשכח את שלגיה הרכה.
שאחרי שנים של אכזבה מתוקה,
חזרה בהבנה ובעצבות, למקום שממנו באה.
רק ששם התברר, שזה איננו מקומה.
נערה אחרת, את ליבו של המקום שבתה.
זה סיפור עצוב של בדידות לעולם,
לשלגיה, אצלה, הנסיך והלב
לא יבואו כבר אף פעם!