חמש אחר-הצהריים ביום שישי של סתיו. הבית מואר באור צהוב כהה,
כמעט כתום או חום, כמו הניח לרוח הקרירה הנושבת בחוץ לגעת בו
ולהאציל עליו מקסמיה, קסמי ערב שבת של צינה מתדפקת. באוויר עמד
ריח חלות שזה עתה נאפו, מזמין ומפתה במתיקותו. והיא עומדת
שעונה אל הכיריים, בוחשת בכף עץ בסיר עמוק, מביטה בתינוק הישן.
שיערה הארוך אסוף ברישול וקווצות נופלים על פניה החיוורים.
גופה הדק נקי וצח, כמו מוכן לקבל פני חג. יום שישי, לפנות ערב.
עוד מעט יבואו כולם.

רוח חרישית וצלילי ערב מלווים את תנועותיה כמו לחן נישא של
זמן. ברוך פורשת היא מפה צחורה על השולחן הכבד ומן הארון הגבוה
שולה צלחות אובאליות עשויות חרסינה צחורה, כזו שבשוליה ניתז
שביל דק של זהב והיא דקה וקשיחה כאחת. לצד כל צלחת מניחה סכו"ם
עשוי כסף - הכף והכפית בעלות הקימורים העגלגלים, הסכין הדקה,
המזלג עם שיניו הארוכות. וכמובן גם גביעי-יין וספלי שתייה
ובמרכז השולחן אף קבעה שני פמוטים. ועתה, עליה לשוב אל
הכיריים, הלוא עוד מעט יבואו כולם. ודי בכך כדי להעניק לה את
תחושת הניצחון.

ניצחון על מה?

כשעל פניה שלוות וחמימות הזיכרונות, מכבה היא לרגע את הלהבה,
ומקשיבה. הרחוב שקט ורק שריקת הרוח נשמעת מתגלגלת במורד הדרכים
ואיתה טפיפת עלי השלכת. הזיכרונות צפים לפניה, אין היא שוכחת
דבר. והיא לא תניח לעצמה לשכוח, ויש לכך סיבה. פעם לא האמינה
שבאמת ייפתח חלון עם סגירת הדלת, וכל-כך הרבה דלתות נסגרו. דלת
אחר דלת אחר דלת...

עליה להתרכז במלאכת הבישול. ובתינוק. כל-כך חי הוא, כמו נס.
היא בסך הכל צריכה להחזיק מעמד עד שיבואו, והם כבר יגנו עליה.
לא עוד הרבה זמן יש לחכות. עוד מעט, עוד מעט יבואו כולם. ואז -
עצמה עיניה וראתה - ימלא הבית בקדושה, קדושת-חיים, המית צחוק
של חג עם קורטוב שירה וברכה. שקשוק כלים ידמה למנגינה, מילים
ללטיפה. הווה טהור אפוף חדווה ושלווה, חום ומליאות. ועל השולחן
-  
חלות טריות עשויות צמות שנפרסו והונחו בסלסילת-קש, מבחר מטבלים
- חמאה וגבינות, מחית כבד נימוחה, ריבות ביתיות של אוכמניות
ותות, ביצים חצויות ממולאות, זיתים שחורים וירוקים, פטריות
קלויות, ירקות פרוסים, כל זאת על השולחן לצד קנקנים עמוסים
במיצי פירות ובקבוקי יין מובחר שעתיד להימזג לגביעים, וכל
היושבים יניפו גביעיהם, מי בביטחון ומי ביראת ילדות קלה,
"לחיים! לחיים!"
ואז, בתחילה יוגש המרק - סמיך במידה ועשיר בתוכן, אחר-כך
יועמסו הצלחות בנתחי אווז, בפשטידות ירקות ובשר במאפה תפודים
ובמיני סלטים ורטבים נוטפי שמנת וכשישרור השובע יבוא תור
המתוקים, ולצד ספלי תה וקקאו יונחו עוגיות ביתיות שאך מכבר
נאפו, קציפות-מוס מנוקדות בתותים ודובדבנים, כדורי-שוקולד,
עוגות פרג וגבינה ודבש. ובני הבית - מדיפים ניחוחות רחצה,
שיערם לח ומסורק ופניהם זכות. לבושם צח ונקי ומגוהץ למשעי
ומילותיהם - מילות סיפור ושאלה והלצה מילות חיבה ורוך.

הבחישה האיטית עם כף העץ עוזרת לה לחשוב בבהירות. לדון עם עצמה
בסודות הכמוסים, בתאווה ובהרס. איך שכבה על הריצפה ויללה מכאב,
התפתלה כמו חיה מעונה בכתה ושרטה ומשכה בשיערה לא יכולה לעמוד
בזה יותר לא - י - כו - לה - יו - תר וזה נמשך ונמשך אבל - מי
האמין שבסוף הכל יהיה לטובה? מי ידע שהאור יגיע דווקא מן
החשיכה?
היא סובבת על קצות אצבעותיה כמו בריקוד עדין, מביטה בשולחן
הערוך, ברצפה, בקירות, בתינוק. בצעדי מחול הולכת אל המרפסת
ונצמדת אל המעקה.
"שיחים של שושנים בשלל צבעים, ורוד לבן צהוב אדום!" מניפה ידה
כמו החזיקה בשרביט ניסתר, "ושם," מסתובבת ומצביעה, "עצים של
פרי נוטף עסיס, תפוח ואגס, ופטל ואוכמניות! ושושן צחור וקרנות
וציפורנים וסיגליות!"
לפתע נעצרת ממחולה - אל לי להשתטות ולהתבשם מנופים סמויים. עוד
מעט יבואו כולם, ומה יאמרו לו יראו אותי מתהוללת במרפסת? שבה
על עקבותיה אל המטבח ואל הסיר וכף העץ. בוחשת.
"חלב צח וחמים לתינוק," מזמרת, "חלב צח וחמים לתינוק, חלב נקי
וחם".
חם? כל-כך קר פה! ניגשת ומגיפה את דלתות המירפסת ואת חלונות
הבית, וריח החלות הנישא ברוח נמוג אל תוך החוץ. כל-כך קר פה!

רק לפני כמה ימים עזבה את בית-החולים כשתינוק בידיה. הוא היה
כמו הפתעה נעימה.
"לאן לקחת אותך?" שאל נהג המונית שהמתין לה מחוץ לבית-החולים.
"לאן את צריכה?" שאל משלא ענתה לו, וחייך למראה תינוק
בזרועותיה.
"עינייך מאירות" מחייכת אליו ומלטפת את פלומתו. "אתה כבר רעב?
עוד מעט נאכל." היא מרימה אותו ונושאת אותו אל החלון, "אתה
רואה את צבעי הערב? עוד מעט יתפזר לו הארגמן וישתרג לתוך
האפילה. עוד מעט יבואו כולם והמולה ושאון יתערבבו בקול צחוק
ודיבור ושקשוק כוסות וכלים, ריחות רחצה יטבלו בניחוחות בישול.
ומה לך, אתה שואל? חלב צח וחמים לתינוק, חלב חם ונקי," היא
מבחינה כי נרדם בידיה ומניחה אותו חזרה ביצועו. הלילה מכה
בחלונות.



עם החשיכה הופך הנוף הניבט מן החלון למוכר יותר והיא שבה
ומצמידה פניה לזגוגית. ראה מחמדי, סחה היא לתינוק בליבה, ארץ
של אבק שחור נשקפת, קרובה ורחוקה כאחד. ארץ עמוסה בהרי חול
שחור ושבילים לבנים (כה רבות יכלו לספר שבילי ארץ זו!). ולצד
השבילים שלטים שעליהם אותיות שחורות בשפות שונות. כל שפה נועדה
למבקרים אחרים, שכן רבים המבקרים בארץ זו, אך מעטים הם
המסוגלים לקרוא את השלטים.

והזמן.

חיה ערמומית, מכלה ומשמידה יותר מן האויב המר ביותר. עוד מעט
ותיכנס השבת, וטרם סיימה לערוך את השולחן!
"הו מה יגידו מה יגידו" היא ממלמלת, "ערב שבת ושולחן לא ערוך!
מה יגידו!"
בתוך סלסלת נצרים עדינה ופשוטה הניחה לחם. לא הרבה לחם, שכן לא
נותר הרבה מן השנים  שחלפו. את הסלסילה הניחה על השולחן. אהבה
לראות בשולחנה כאילו היה כבד-משקל בעל עיטורים גלופים, נצר
מדורי-דורות. אך השולחן סתם ישן, ורק לעיתים עוד עולה מבין
חריציו ריחו החריף של עץ עתיק והאור הנוגה של השייכות והקרבה.
הזמן חיה רצחנית הוא.

כל-כך קר... מבעד לחלון נערם לו השלג. כן! השלג נערם והוא
שהביא עמו את הקור! היא הצמידה אפה אל הזגוגית. כה יפה הוא
השלג, עד שאין הקור מהווה עוד מטרד.
"עוד מעט יבואו כולם", אמרה לתינוק, "ולאחר שנסב ולאחר
שיתרוקנו הצלחות והגביעים נוכל לצאת אל הגן ולהשתעשע בשלג,
בוודאי נבנה איזו בובה ונצחק,"

מתוך מגירה בלויה היא מוציאה סכין עבה ומשוננת, בוצעת מן הלחם
הקשה ומניחה פרוסה מרקיבה בכל צלחת. האם להשיב את הלהב למקומה?
תנועותיה הופכות איטיות, איטיות כל-כך לעומת הזמן המשתולל לו
בפראות מעבר לחלון. היא נושכת את שפתיה. הן הדם הזב יהווה
תחליף לדמעות והכאבים יחליפו את סערת-הרגשות. פעם היו מונחים
של שולחן העץ דברים טובים יותר. גם הכיסאות היו נוחים יותר.
במרוצת השנים הרקיב הלחם ועכרו המים. גם הכיסאות נסדקו. היא
העבירה אצבעה על הלהב.
"אין לי עבר," לחשה וחשבה. רק פצע צורב והורס שהשתכן בגוף כמו
נגיף שאינו עוזב כמו רעל שמחובר אל העורקים ומטפטף טיפות
זעירות של ארס מדי יום שורף וכואב אך אינו הורג, מחכה לעזרה,
טלי את הסכין הוא מצווה, במילא איש לא יושיעך, אין מזור בעולם
כולו ואין נחמה. אין גואל ואין תקווה, רק רצף של גועל של חיצים
מורעלים מבחוץ וכוויות איומות מבפנים, האם זוהי העדפתך? להינמק
לאט, לגווע כמו פרי באוש מצחין לצרוח לעזרה מבלי שאיש ישמע
להיחנק מבכי למות מצער להתבלות כמו סחבה שנסחטה עד תום?

הו, כמה טוב שזהו רק זיכרון, כך זה היה בעבר ולא עוד. רק
זיכרון. לא סחבה בלויה ולא עץ מרקיב אלא המית חיים וחום תבשיל.
הנה, כאן, למרות הכל, מי היה מאמין? התינוק האפור מיילל לו
בשקט, בדיוק כמו אז כשמצאה אותו לפני צאתה מבית החולים ורכנה
אליו ואימצה אותו אליה. אל לך, מחמדי. היא שפכה לקערית שלו את
החלב שחיממה בסיר. ההתלהבות שבה ופיעמה בה, השעה כבר שעת ליל
מאוחרת ועוד מעט יבואו כולם. בחגיגיות מזגה לספלה מן המים
העכורים, הדליקה את הנרות, ישבה אל השולחן שתתה וחייכה.