ערב, מתכוננים לעוד לילה.
כבר היו כאלה בעבר ויהיו בעתיד. אנחנו כבר ממזמן לא שולטים
בזה.
נמשכים ונמשכים אל האור, האור המדהים והנשגב, שמעיף יותר רחוק
משצריך, שנותן להרגיש יותר משצריך ופחות משצריך, אור לבן,
בוהק, מלטף, שורף.
לימים אולי זה היה רעש הזמזום שמשך אותי בקצביות מדהימה לכוון
האור, אולי זו המונוטוניות הזמזומית שאספה וחיברה אותי
לזרועותיה הענוגות, טיהור הנפש, טוהר הכנפיים. הייתי מבריק את
המחושים לפני כל ערב אורות, משתוקק לתחושת הצמרמורת בקצה
המחוש, ניעור איברים וזמזום הכנפיים היה עופף אותי לאקסטזת
חושים ומחושים, השחרור שבאיבוד השליטה על הטיסה, פעם אחת
לעזוב, לעצום עיניים ולראות מה יקרה. נמשכים לאור, מקבלים מכה
חמה וכואבת, נכווים בלהט, אך התענוג שבכאב משלב את קרנבל
הזמזומים, מושך לאור המחושים, זנות תעוות הכאב מתערבלת
בהתערטלות זמזמת כנפיים. רואים כל פעם את האור, אפילו שעמוק
בפנים ברור שזה מוביל לשם, לפרפור בצל חשכת האורות.
אני חייב להפסיק, ותמיד נראה שהכנפיים צעירות ויכולות לסבול
עוד כמה חבטות. הייתי מפסיק אם הייתי יודע איך, אם היה לזה
תחליף, אבל אני מכיר את עצמי, אם במשך השבוע אני לא חש את הכאב
ממשהו אחר, לא טס גבוה מדי, רחוק מדי, אם אני לא מתחמק
מטורפים, מתרבה או מפרפר שעות עם הכנפיים בשמש, אני חייב,
לפחות בסוף השבוע, לצלול לזריחת חשכת האורות. |