אהובי. אני יושב כאן לבד, בחדר הריק, אפוף הערפל ועשן הסיגריות
מהמאפרה המלאה. אל מולי, הכורסא שאהבת. הצל שלך עדיין נח עליה,
והשקע מגבך עדיין על העור. על המושב, הטבעת שזרקת, כשהבטחת שלא
תשוב עוד. לא הרמתי אותה, כי אולי תחזור לקחת אותה. אני יכול
לחכות עוד, זה בסדר. יש לי סבלנות. אני עדיין יושב על הכורסא
שממול, עוד משלשום. לא קמתי. אני מחכה. אולי תכנס לחדר ואני
כבר לא אהיה כאן...? זה לא יקרה. אני אחכה.

אהובי, המיטה כה ריקה. המצעים זרוקים והכריות על הריצפה. האור
מהחלון לא מסנוור את סדינים כבר, כמו שלשום ולפני שלשום,
כשאהבנו אחד את השני כמו מטורפים. עכשיו היא חשוכה, וכה ריקה.
קרה, כמעט קפואה. כבר אין אור קלוש של שקיעה מעליה, כמו שאהבת,
רק צל שחור. ערפל.

אהובי, האוויר כה דליל כאן. החלונות מוגפים כבר יומיים, כבר
אין חמצן. רק עשן סמיך ומחניק. זוכר איך שהחלונות היו פתוחים
תמיד, כדי שיכנס אוויר טרי לריאות על הבוקר, כמו שאהבת? עכשיו
אני נושם עשן לריאותי המצומקות, כי אין מי שיפתח את החלון.

אהובי, הדלת עוד פתוחה. טרקת אותה כשעזבת, אבל היא שוב נפתחה
מהחוזקה. מאז, אף אחד לא נכנס לכאן. אין כאן אף אחד. אין קולות
בחוץ. רק אני כאן, שוקע לאיטי בכורסא, נרקב כמו פרח שכיסה אותו
הבוץ. לא אדמה, אהובי, בוץ. מהדלת נכנס מעט אור חלש לחדר,
מסנוור אותי לפרקים, כי לא ראיתי את השמש כבר יומיים. רק חושך
בלילה וביום ערפל.

אהובי, אני צמא. כל כך צמא ורעב. לא קמתי לאכול ולשתות. אני
מחכה שתבוא, אז נאכל ונשתה ביחד. עד אז, אין בי הכוח והרצון
לשמח את נפשי הגוועת. בנתיים, אני רק מעשן מלבורו בשרשרת
וניזון מהעשן שממלא את גופי. אין לי צורך בדבר אחר.

אהובי, כבר אזל הדם מפני. ראשי שמוט כבר יומיים, ידיי משותקות
ורגליי מתות. צחנת הסיגריות והזיעה עוטפת אותי ואינה משחררת.
איני רואה דבר, עיניי כהו. שפתיי יבשות וצפודות ובפה יש לי טעם
של עשן זול וניקוטין. אני בוהה באוויר כבר יומיים.

אהובי, זקנתי כל כך. איני רואה, רק ערפל בעיניי. קמטי הצחוק
הפכו לקמטי אבל, גופי נבל ובראשי קינה עליך.

אהובי, אני שבר כלי, נפשי כבר גוועה.

על דבר אחד אודה לך, מקרב לב, אהובי.

על שבחרת להחביא את האקדח דווקא מתחת לכרית, בכורסא שלי.
שאני אפילו לא אצטרך לקום.

אוי, אתה. אני מדברת אליך כהומו אל הומו, כי הרי פעם הייתי
אהובי.

הרי גם אני אוהבת בנים.