שיט.
זו, כאמור, היתה המחשבה היחידה שהתרוצצה במוחו של בלדר, שעה
שנאבק במסטיק הדבוק לנעלו.
זו לא היתה סתם תקרית אוי-שיט-נדבק-לי-מסטיק-לסוליה סטנדרטית,
שכן היתה זו תקרית
שיט-נדבק-לי-מסטיק-בדופן-נעלי-הבד-האהובות-עלי לא סטנדרטית
כלל. נלוותה אליה מחשבת שונא-את-הפארק ומחשבת
קומוניסטים-מזדיינים, אבל זו, ככלות הכל, לא היתה מחשבה
רגילה.
היתה זו תקרית שעלולה לערער את העולם כולו, ואת יסודותיו בפרט.
אבל רק עלולה. בלדר מעולם לא היה טיפוס שתקן, אבל גם האדם
המיליון עמו יחלוק את אנקדוטות המסטיק-בדופן לא ימצא את זה
מערער יסודות במיוחד. מקסימום מזל ביש.
ומזל ביש, כידוע, מעולם לא הרג אף אחד. מלבד כמה.
כעת בלדר מואס בהתעסקות במסטיק-בדופן. מיד ילך לשטוף את ידיו
הדביקות באופן דוחה, ויזדחל למטבח להכין לעצמו תה. מובן שאז
יגלה כי כל הספלים בביתו עמוסים עד אפס מקום בחומר קסום, הקרוי
"איכס".
אזי ימלמל מלת קללה חרישית ויחפש פתרונות יצירתיים.
מחשבות רבות יתרוצצו במוחו הקודח של בלדר, כדוגמת "נמלא דג
בתה", "נמלא תה בדג" ו-"לפחות יש לי מגבת", עד שיזכר להודות
לאל על גושי הסקוץ' וסבון הכלים אשר במטבח ביתו.
והרי אדם ירא אלוהים הוא בלדר.
מבט חטוף באותם סקוץ' וחומר ניקוי, ולאחריו מבט בוחן בספלים,
יגרום לבלדר לוותר במהרה ולהודות לאל על היותו אדם בר-דעת.
אך כעת, עסוק הוא בלמאוס בהתעסקות במסטיק-בדופן.
יאגה
יאגה היתה אשה מכוערת.
כשהלכה ברחוב, בסמטה ואף במסדרונות בניין הדירות בו גרה, היתה
מכוערת. גם כשישנה היתה מכוערת. ובמיוחד כשאכלה.
כשהתקלחה נחשבה לפחות מכוערת, משום ששדיה המלאים והיפים
משום-מה היו מסיטים מפניה האיומים את כל תשומת הלב.
זה לא מנע ממנה להשאר מכוערת, למרבה הצער.
בשנות נעוריה, כיעורה היה זה שהפך אותה לשם דבר ברחבי התיכון.
להקת הפאנק המצליחה ביותר בקרב התלמידים אפילו חיברה עליה
שיר-מזמור-להיט-היסטרי, בשם "יא אללה, כמה שאת מכוערת", ובכל
כינוס חברתי נהגו לשיר את אותו שיר, שהלך כך:
"יא-אללה, את מכוערת
כל כך כל כך כל מכוערת
יאגה יאגה הגיברת
יש לה אף ארוך, וזרת!"
השירה לוותה בצרחות רקע ובזוג אקורדים, כיאה להמנון. (שכן לא
קשה לחבר המנון מתבגרים בימינו, ועל כך יעידו כל חברי להקת
"פרצוף של משהו", מחברי המנון הנעורים "שירה ארס-פואטית זה
מגניב, ויש לי תיש", שהורכב ממלים שאסף מתופף הלהקה ממחברות
ישנות של אחיו הצעיר ומספר שורות ממתכון פופולארי למאכל אתני
מסוים.)
אותה יאגה התחתנה בסופו של דבר עם אחראי מעבדת הכימיה של בית
ספרה הישן, שהיתה לו היכולת המיוחדת להתעלם לחלוטין מפרצופה
הנורא ולהתרכז לחלוטין בשדיה.
כעת שניהם חווים תאונת דרכים קטלנית.
תה
בלדר שותה תה.
ייאושו מספלי התה בדירתו הוביל אותו לשורת מעשים נואשים,
האחרון שבהם היה להתקשר לבחורה האחרונה עמה בילה לילה ולהזמין
אותה לביתו.
הוא ביקש ממנה לנקות את הספלים, היא חשבה שהוא פטישיסט. כמובן
שהסכימה.
לאחר שסיימה, חייך אליה בלדר חיוך של הכרת תודה אמיתית והעיף
אותה מבעד דלת הכניסה.
הוא לא שכח לנעול את הדלת אחריה, דבר שהיה עושה את אמו גאה,
אלמלא חשבה שבנה לוקה במחלת נפש. שלא בצדק.
בלדר אפוף היה בתחושת גאווה על תחבולתו כשהכין את התה, וכמעט
שהגיע לפורקן כשלגם את שתי הלגימות הראשונות.
מי צריך נשים, חשב ולגם.
בלדר פילאטוס- קווים לדמות
צאצא ישיר של הזוג פיניאטה ולומברדו פילאטוס, אח
ללומברדו-ינוקא ואברהם-סנאפל.
מוצאו- לא יווני כלל. יליד שנת שמיטה.
בימי ילדותו היה מלא קנאה לשני אחיו הגדולים, שכן להם היו שני
שמות (או שם המורכב משתי מלים, במקרה של לומברדו-ינוקא) ולו שם
אחד בלבד, לכן כינה את עצמו בלדר-כוכבים-נוצצים וציפה מכל
מכריו לפנות אליו באותה דרך.
בשלב מאוחר יותר של חייו התעשת וזכה למחיאות כפיים מהיושב
במרומים.
בשלב מסוים של חייו הפליא בנגינה בפסנתר, אך שלב זה אינו חשוב
כלל לעלילה ואו להמשך חייו של בלדר, לכן נקרא שלב "מסוים" ולא
זכה לכינוי ספציפי יותר.
מאחר ושלב זה הינו מסוים ולא, חלילה, חשוב, אין צורך לציין כי
בלדר היה ילד פלא ועתיד גדול חיכה לו בקופסא גדולה עטופה בסרט
ירוק, מתנת היושב במרומים. כמו-כן מיותר לציין כי אותה קופסא
נרמסה תחת רגליו של בלדר במהלך ריב גיל-נעורים מרדני טיפוסי,
בעודו מסרב בזעם ללבוש חולצה שלא מריחה כמו תא שירותים בתחנת
דלק ("טקסקו") עלומה בנוקסוויל, טנסי.
לעומת זאת, חשיבות אדירה מיוחסת להיותו של בלדר צעיר הולל שלא
מזמן פוטר מעבודתו בתחת דלק ("של") משום שלא ידע איך להגיע
מביתו אליה, ובשל כך לא רק שלא הופיע לעבודה מדי יום, אלא שהיה
גם ממורמר.
יאגה II
גופתה המרוטשת של יאגה שכבה פרקדן על הכביש, בין שברי כלי רכב.
גופתו המרוטשת עוד יותר של בעלה שכבה בשלווה איומה לצידה, וידה
מונחת במן עווית אחיזה על זרועה של יאגה. העוברים והשבים,
שהתגברו על תחושת הבחילה, ראו בדבר מחזה רומנטי. לו רק ידעו
שידו של הבעל היתה מכוונת לאחיזה בשד אשתו, וזאת משום שרצה
להזכיר לעצמו למה הוא עובר את החוויה האיומה הזאת לעזאזל.
הבעיה היא שנפח את נשמתו לפני שהספיק, ובמקום כלשהו בעולם מלאך
קיבל כנפיים רק בשל טעות אירונית ומעט איומה של היושב במרומים.
האחרון העדיף להסביר זאת ב"הגיון אלוהי", נשגב אפילו מבינתו
הוא, אך סרב להודות בכך, משום שהוא כזה מגניב.
במקום אחר בעולם פילוסוף שנוי במחלוקת מת לפתע כשחיוך על
פניו.
יאגה, על כל פנים, היתה מכוערת. וכעת גם מרוטשת, דבר שלא הוסיף
לקסמה הנשי.
בלדר אוהב תותים
מאז שהיה עולל, בלדר אהב תותים.
מחית התותים היתה המאכל היחיד שהסכים לאכול לפני תקופת המזון
המוצק, בהיותו בן חמש התחפש לתות (ופניו אף האדימו בגלל כל
צביטות הלחי שלוו ב"אוי! כמה שאתה חמוד"), ובהיותו נער מתבגר
פניו היו אדומים ורצופי נקודות כתות בשל.
(דבר לא מושך בעליל, אך בלדר גדל להיות בחור לתפארת.)
בתקופת חייו הנוכחית אהבתו לתותים התבטאה במחוות רומנטיות
שהקדיש לאותן נשים איתן בילה לילות מהנים יותר ופחות.
קיר חדרו, בו בילה חלק נכבד מלילות אלה, היה צבוע אדום-בורדו
ורצוף כתמי רטיבות בשל צנרת איומה.
יש הטוענים כי אותה אהבה לתותים הובילה את בלדר, כסולן להקת
פאנק מצליחה בתיכון, לכתוב את אחד השירים ההזויים
והפוסט-אלטרנטיב-אקספרימנטל-פרוגרסיב-רוקיים ביותר בשנות
השבעים שהיו ידועות לאותם טוענים.
האגדה אומרת שבעודו אפוף אדי דבק מגע, מלמל מספר שורות מלודיות
העוסקות בתותים אל המיקרופון באולפן ההקלטות הניסיוני שאימץ את
להקתו, בעוד חבריו מנסים לפרוט על הגיטרה והבאס, ואף לתופף,
בשיניהם. דבר שלא עלה יפה.
וכמו כל דבר לא מכוון בחייו של בלדר, אותו שיר באותו תקליט
פיראטי באותו עשור קסום הפך לאגדת
פוסט-אלטרנטיב-אקספרימנטל-פרוגרסיב-רוק בקרב יודעי דבר.
רק בלדר עצמו והיושב במרומים ידעו כי בלדר בעצם ניסה להקליט
המשך להמנון הנעורים המצליח של להקתו, רק שניסה לאמץ לעצמו
מבטא קוקני באותה תקופה, כיאה לפאנקיסט.
וכי למה לטעון כשאפשר לגרוס?
דו-שיח ברומו של עולם בין שתי מרצפות בדרך לדירתו של בלדר
פילאטוס
אחת- את מטונפת, יפתי.
שניה- אני מרצפת. אני חווה את טינופת הסוליות של הדורכים עלי
מדי יום ביומו. וברוך השם, יתקדש שמו, יש פה הרבה דורכים.
דורכות. הרבה איכס שדבוק לסוליות. אם היו מקפידים פה על
היגיינה, נגיד, או לפחות מנגבים את הרגליים בשטיחונים הנפלאים
האלה כדי למנוע ממני את עוגמת הנפש וריבוי החידקים, הייתי
מאושרת בהרבה. אבל אין זה עולם מושלם, הלא-כן? לו היה זה עולם
מושלם הייתי כעת מלכת אנגליה שעוד לא נס ליחה. יתקדש שמו,
השם-השם-השם, ישמור על שתינו.
אחת- מצטערת, דרכו לי על תעלת השמע לפני דקות מספר, אינני
מסוגלת לשמוע דבר.
שניה- את מרצפת. אין לך תעלת שמע.
אחת- גם נכון.
שלוש נקודות
והיה ביום אחד בו כל המגיע לתובנה עמוקה שלא היה בו צל של
מודעות אליה בעבר, היה מתפוגג בעננה של אמת לאמיתה, נתהוו לפתע
שני חורים בריצוף שבין מבנה אחד לשני. האזור מהווה מפגע סביבתי
וסכנת נפשות, לכן ייסגר לתנועה ברגע בו למישהו יהיה אכפת.
מניות מרקיעות שחקים
אמכור את נשמתי למרבה במחיר, זעק שלט קרטון של קבצן בפינת
רחוב.
בא אדם א', הציע סכום. בא אדם ב', הציע סכום גבוה ביחידה אחת
מהצעת קודמו.
נמכר, זעק הקבצן הלח.
היושב במרומים חיכך ידיו בסיפוק למראה ערך המניות ההולך ועולה.
הביט בעולם מתחתיו, ראה אדמוני פלוני אלמוני צועד בלא מטרה. על
אותו אדמוני פלוני אלמוני נפלה כספת.
היושב במרומים שורק בתמימות ומעמיד פני "אני? מה פתאום?".
גוש
"הקשב!" זעק לחם לאחיו הקטן, ב'.
"מה?" אמר האח, כמתוך חרחורי גסיסה שנגרמו ע"י שבע שעות של
משהו ממש לא נעים, אבל בעצם לא.
"בלעדי היית עכשיו שיכור, מנומנם וממלמל על כמה שאתה אוהב
להיות שרוע על מדרכה בעודך מתגלגל מן המדרכה אל הכביש."
"וכי מה רע בזה?" תמה ב'.
"זה לא היגייני!" זעק לחם.
בכל יום רגיל היה הויכוח מסתיים כאן ועכשיו ומושלך אל תהום
הנשייה של הויכוחים המיותרים, היא היא מוחם המשותף של האחים
לחם וב'. אך למה שיהיה זה יום רגיל?
"למה?" נזדעק ב', "למה באמת?!".
"מה?" ענה לו אחיו.
"אני שונא אותך," מלמל הראשון.
לחם אימץ את עיניו ככל שיכול על מנת לפזול אל אחיו בדרך מעוררת
אימה.
"אתה אולי לא שם לב, אבל אני מביט אליך ברשעות."
ב' החליט לעשות מעשה. הוא סטר במלוא עוצמתו ללחי אחיו, היא היא
לחיו שלו בעצם, ולמזלו הגאווה שחש עקב המעשה השכיחה ממנו את
הכאב.
לחם חירחר. "זו בושה לחלוק איתך אונה. אתה מטומטם."
"באמת?" גיחך ב', "ומה זה עושה אותך בדיוק?"
"נבוך."
"לא לא לא."
"אתה רוצה שארה לך ברגל שוב?" שאל לחם בלבביות מעושה.
ב' גיחך בשנית, הפעם באופן משמעותי יותר.
"לא, תבין, אני יכול."
"אתה לא תעז."
"נסה אותי."
"זו גם הרגל שלך, חתיכת מטומטם."
"ובכן," אמר לחם וירה ברגלו הימנית. הוא לא הצליח להשלים את
המשפט, שכן היה עסוק בהשתנקות מפאת כאב בלתי נסבל.
בנקודה זו היושב במרומים חש שנאה עזה כלפי עצמו. הוא לא האמין
שיצר במו ידיו גוש טמטום בסדר גודל כזה. "גוש טמטום," אמר
וצחקק. "גוש," צחקק בשנית. אחר פרץ בצחוק אדיר.
כשהתאפס הביא לקיצם של האחים לחם וב' בתאונה אקזוטית כלשהי.
הם, מצדם, לא ראו את זה בא.
מבוא לחוסר אסתטיקה מזעזע, גרסא ב'
"מה שיש לנו כאן, אדוני מר פקח עירייה בר סמכא, הוא ריק" אמר
בלדר בעודו מצביע על המדרכה. אצבעו היתה מכוונת אל שטח לא גדול
מדי, כגודלן של שתי מרצפות לערך, כולו מלא בלא כלום. מובן
שהמחזה מבעית למדי.
"מה אתה חושב שאדם כמוני עושה כשהוא נתקל בתופעה כזו? נופל על
פניו, כמובן. ויתכן שאף אל תוך הריק. לך תדע איפה הייתי עכשיו
אלמלא הייתי שם לב על מה אני דורך!".
אדון מר פקח עירייה בר סמכא, המכונה "סמכי", אך יצוין בהמשך
כ"מר בר סמכא", שכן "סמכי" הוא כינוי המהווה עלבון
לאינטליגנציה, עשה כל שביכולתו להחניק צחקוק. מובן שהדבר לא
עלה יפה ולבלדר נוצר הרושם שהאדם העומד מולו עומד להתפוצץ בכל
רגע. "מר בר סמכא?" שאל במן אימה, "אתה בסדר?"
חוסר אסתטיקה מזעזע!
בלדר לא ראה אדם מתפוצץ קודם לכן.
כמובן שכשמר בר סמכא התפוצץ הוא לא חשב שהו, יש עוד פרט עסיסי
להוסיף לרזומה, אבל עדין. וכי למה שיראה? אנשים לא מתפוצצים
ספונטנית בכל יום. וכי למה שיתפוצצו?!
מר בר סמכא היה דוגמא נדירה למה שאפשר להשיג בכוח המחשבה של
אדם שאינו קשור לסיטואציה כלל, מושג שלא היה קיים אלמלא
הטכנולוגיה בימינו היתה כה מתקדמת.
כמובן שלא על זה חשב בלדר שעה שמר בר סמכא התפוצץ מול עיניו.
הוא עמד, בהה, פער את עיניו, נבהל, החל מעכל את המחזה, הקיא
נשמתו ובני מעיו, נבהל בשנית והתיישב בסמוך לאוסף די גדול
מרקמותיו של מר בר סמכא, כשני תריסרי סנטימטרים מהריק.
אחר עלה בו זעם על כך שמר בר סמכא לא ניסה אפילו לספק פתרון.
פתרון למה, יש שישאלו. פתרון לכל השאר. לריק. לכל מה שאי פעם
הטריד את בני מעמד הביניים. מר בר סמכא מעולם לא ניסה לפתור את
כל הנ"ל, והדבר הרתיח את בלדר. איך הוא מעז, תמה. אין לו בושה?
על זה אני משלם מסים?
כעת בלדר מבין כי מר בר סמכא לא יקבל עוד משכורת שנסחטה מזיעת
אזרחים ממורמרים כמותו, שכן מר בר סמכא התפוצץ לפני דקות
אחדות.
מיד יתחלחל שוב.
מסעה של יאגה בעולם הלא הגיוני
קיומה הלא-מוכח של יאגה (או יאגה עצמה, למפשטים) מצא את עצמו.
איפה יאגה מצאה את עצמה? זה כבר סיפור מסובך בהרבה. לצורך
בניית העלילה יצוין שיאגה מצאה את עצמה בלבד, עד אשר יוחלט
אחרת, שכן קצרה היריעה מלהכיל כל מיני דברים.
היא הביטה סביבה בניסיון להבין איפה היא נמצאת ואיך קיומה
הגיוני, שכן רוטשה מעבר לכל דמיון לפני פרק זמן לא ארוך. אז
הופיע ארנב קטן מול עיניה וזעק "קיומך אינו הגיוני, אינו מוכח
ואינו מעורר עניין, חמודה'לה!".
יאגה מצאה זאת מתמיה.
"מר ארנב," אמרה, "האם תוכל להאיר מעט את עיני?".
הארנב חייך בזדון.
"לא יכולתי שלא לשים לב לחיוכך הזדוני, מר ארנב" אמרה יאגה
בחשש. "אתה עומד לעזור לי או להפחיד אותי עד עמקי נשמתי?".
"הייתי עונה לך על זה" אמר הארנב, "בצורה מביאת תועלת אפילו.
אבל אז כל קיומי היה מתערער שכן איני אמור להתקיים כלל, ואם
הייתי מסביר לך על מה ולמה סביר להניח שהייתי מבין זאת."
"נשמע כאילו הבנת זאת כבר."
"כוח ההכחשה!" צווח הארנב ואגרוף גדול צץ וחבט בו.
כעת יאגה היתה מבוהלת באופן רשמי ומוחלט.
הליכה קצרה בלא-כלום הביאה אותה אל מול בחור אדום שיער, ששאל
אותה אם היא מעוניינת בהסבר, כך סתם. היא שאלה אותו אם זה יכול
להזיק, הוא ענה שלא בהרבה.
הוא סיפר לה שהיא נמצאת במקום טפשי למדי, שנוצר עקב התפוגגותן
של שתי מרצפות לא משמעותיות בעננת אמת לאמיתה, דבר מפוקפק למדי
אם הוא מביא לכאלה תוצאות.
"ומה אתה עושה כאן?" שאלה אותו יאגה. "לא כלום" ענה בחיוך.
הם החליטו להשתגל מעט. מדוע, יש שישאלו. כלום והבחור האדמוני
לא שם לב לכיעורה האיום של יאגה?
בתגובה לאותם שואלים יאמר כי אותו אדמוני, שכעת יצוין כי היה
מעוך בצורה מבעיתה ונמוך ב- 40 סנטימטרים מגובהו המקורי (הערה
מבית היוצר של היושב במרומים- חה!) הבין, כמו יאגה, שיותר
מזה הוא לא ישיג.
באותו הקשר יחרוז לו פייטן אירי צעיר את השורה "שיגול
שיגוליים, נשתגלו השניים" ויאבד כל שמץ של כבוד עצמי.
כעבור מספר שנים יחליטו יאגה והאדמוני להתאהב ויאמצו חתול. הם
יקראו לו חומי שתום-עין.
הספר הנחמד הזה
בלדר קרא, לא מזמן, ספר. (מאורע זה מצוין כאן רק משום שרצף
העלילה נקטע באיבו ולא ניתן להשיב את המצב לקדמותו כרגע. אם לא
היה קורה הדבר, יש באפשרות הקורא להיות בטוח לחלוטין כי לא היה
מודע לכך). ספר פלאי מאין כמוהו שהקורא עשוי להפיק ממנו תועלת
אינסופית, בעיני עצמו, אם רק ירצה בכך. אותו ספר פלאי הוא
כמובן רב המכר ההיסטרי "איך להשמע חכם בעיני עצמך בלבד באמצעות
מספר מלים פשוטות, מהדורה ארבע". יש לציין שהוכחה להצלחתו של
הספר היא העובדה שלמרות שמו הלא מזמין במיוחד, קרה הדבר והוא
רב מכר. מה גם שהוא רב מכר ואין אינדיקציה מדויקת מזו להצלחה,
ולכן המשפט שקדם לזה מיותר לחלוטין. כמו-כן יש לציין שכותרת
הספר הפלאי מוטעית לגמרי - בספר קיימות אמנם מלים, אך הן אינן
פשוטות כלל. והרי זו מטרת הספר.
בספר מצויות מלים, חלקן מסודרות אלפביתית וחלקן בערבוביה
גמורה, שאם ישלב אותן הקורא בשיחה סביר שישמע חכם בשל צלילן
האינטליגנטי והמלומד, וסביר עוד יותר שישמע כמפגר, שכן משמעות
המלים כנראה אינה ידועה לו והוא זורק אותן לחלל מבלי לטרוח
ולברר אותה. לכן יש להדגיש כי שמו של הספר הוא "איך להשמע חכם
בעיני עצמך בלבד" וכו' וכו'.
בספר הפלאי לא מצויות, אמנם, משמעויות המלים (והרי שמו הוא
"איך להשמע חכם" וכו' וכו'), אך קיימת שיטת מיון מבריקה לפי
סוגי השיחה בהם ניתן לשלוף את המלים באקראי. כמו למשל, המלה
"אוקסימורון" תופיע תחת "דיונים ספרותיים", "לגיטימציה" תופיע
תחת "כללי" ו"אמנסיפציה" תופיע תחת "הסטוריה בעיקר". לא שהקורא
הממוצע מייחס למיון המבריק חשיבות כלשהי. ניתן להביא את בלדר
מיודענו כדוגמא, מאחר וברגע זה החליט שאין מתאים יותר לדיון
שהוא מקיים מאשר לזעוק "פאתוס! זה פאתוס אימפרוביציאלי אני
אומר לך!". מיד ינטוש אותו רעהו בהבעת תמיהה (או שמא בוז?)
ויקבל החלטה חשובה לגבי עתידו.
אומד הנזקים הנהדר
"פאתוס! זה פאתוס אימפרוביציאלי אני אומר לך!" זעק בלדר. רעהו,
אומד הנזקים של אגודת "אנשים שקוראים להם בר סמכא", החליט
שעדיף יהיה לעזוב את המקום וללכת לדפוק ראשו בקיר מזדמן מאשר
להקשיב לתמהוני הזה בעוד שניהם מוקפים בשיירי אדם ובסקרנים.
אם יש משהו שאומד הנזקים מטעם אגודת "אנשים שקוראים להם בר
סמכא" שונא, זה סקרנים. אותם סקרנים שלבטח כשרואים הם גופה
מרוטשת הם חושבים "אללי! הנה גופה מרוטשת!", ומחליטים שהדבר
הנכון לעשות במקרה זה יהיה לעצור, להביט ולהפריע לאנשים כמוהו
לעשות את עבודתם.
כל מה שרצה אומד הנזקים מטעם אגודת "אנשים שקוראים להם בר
סמכא" הוא לאמוד את הנזק הנגרם למר בר סמכא המרוטש, לדווח
לממונים עליו ולאסוף את משכורתו. לא יותר מזה. לא שזו עבודה
קשה מדי, אחרי הכל הוא יכול לדווח לממונים עליו שמר בר סמכא
הוא גופה מרוטשת וזה יהווה דיווח מספק (שכן מי רוצה לבחון גופה
מרוטשת לעומק?). אבל אומד הנזקים, האדם היקר הזה, העדיף להשקיע
בעבודתו. הוא נוהג למסור לממונים עליו רשימות בהן אומדן נזקים
מדויק, מפורט ומבחיל ברמות שקצרה היריעה מלתאר, שמהוות חומר
בערה נפלא לברביקיו השבועי של האגודה.
על כל פנים, אומד הנזקים הנהדר החליט לעזוב את הזירה. מצידו,
הסקרנים יכולים לעוט על הגופה המרוטשת ולהזין בה את צאצאיהם,
לקחת ממנה נתחי בשר נאים לקישוט בעת חג, להכין ממנה בגדים
אופנתיים או לחבק אותה משל היתה עץ רענן, הוא עם מר בר סמכא
הזה סיים. אולי בעצם יתפטר מתפקידו? איזה מן תפקיד נורא זה
להביט בבר סמכאים שניזוקו יומם וליל? איפה האנושיות?
כן, הוא יתפטר מתפקידו. "בי נשבעתי," מלמל לעצמו, "שיותר לא
אהיה אומד נזקים מטעם אגודת 'אנשים שקוראים להם בר סמכא'". הוא
ילך להתפטר כעת, החליט. ישליך את מדיו הכתומים על המכתבה של
הממונה עליו ויצא מן המשרד הראשי בהבעת ניצחון. "הו, הבעת
ניצחון נהדרת," חשב אומד הנזקים, "טעם החיים עצמם".
ספוילר!
היושב במרומים מעוניין לציין שכולם מתים בסוף.
קנדה
"די. נמאס לי," חשב בלדר. "אין טעם לחיי." מחשבות מורבידיות
כאלה ואחרות עולות בראשו לעתים תכופות מאז פרשיית בר-סמכא.
למען האמת, בלדר הרהר בזמן האחרון באפשרות של נטישה כללית של
חייו הנוכחיים ועקירה לטובת מקום טוב יותר. אך אל דאגה, על
ערכיו החומריים בלדר לא יוותר. לא ישלח יד בנפשו עד אשר יקבל
פקודה לעשות כן מן היושב במרומים. וזו, כמובן, לא אפשרות סבירה
במיוחד.
בלדר אסף אל חיקו עלוני תיירות מלוא היקף זרועותיו במשרד
נסיעות אליו נכנס בכוונה תחילה, התיישב והחל מעיין בהם. לאחר
זמן מה, הבחין בדבר מוזר. כל עלוני התיירות נכתבו בחרוזים
דביליים להחריד. לעובדה זו לא שם לב עד שהבחין בכך שהוא באמת
קורא את הכתוב באותם עלונים ולא מעיין בתמונות הצבעוניות
והמפתות כמו שעושה הוא בדרך כלל. "מוזר," חשב בלדר, בעודו
מעיין בעלון העוסק בליכטנשטיין הנהדרת, ולפתע הכתה בו ההבנה,
שעוררה מחשבת "אלוהים אדירים!" אדירה.
הוא השליך את העלון בבהלה ועלעל בעלון נוסף, העוסק בנפלאותיה
של קנדה, ובו נכתב כך-
הו, בואו לקנדה
קנדה זה מגניב
כיף לנפוש בקנדה
בכל עונה, גם באביב
יש בה צבאים ועצים
עמודי טוטם וקנדים לרוב
טיול בקנדה- כולם רוצים!
הזהרו פן יתקוף אתכם דוב
בלדר בהה בעלון מזועזע. האם זו מן בדיחה נוראית על חשבונו? מה
פשר השורה "הזהרו פן יתקוף אתכם דוב"? היא אמורה להשמע מפתה?
הוא הרהר מעט.
היא אינה נשמעת מפתה כלל.
באקט של מחאה השליך מעליו את מצבור העלונים ופנה אל דלת משרד
התיירות. הוא חייך אל המזכירה המופתעת, שחייכה אליו בחוסר
אונים, ופרץ בסערה אל הרחוב הסואן.
"זו לא שיטת שיווק מחוכמת!" חשב והרגיש גא בעצמו על שעלה על
הדבר.
"נכון," הוא שמע קול עונה מאחוריו. הוא הסתובב לראות את הדובר,
לא ראה דבר, הסתכל למטה ולהפתעתו גילה ארנב קטן מקפץ בחוסר
מנוחה בעודו ממלמל "אדיוט".
"מה?" גמגם בלדר. "למה אתה כל כך מופתע? לא ראית בחייך ארנב?"
שאל הארנב. "אני מניח שראיתי," ענה בלדר. "אז למה אתה מופתע?"
שאל שוב הארנב, "והרי ארנבים הם דבר שבשגרה עבורך, יקירי."
"אני מניח שאתה צודק," אמר בלדר בשקט, ונבהל באופן בלתי רגיל
כאשר הארנב השיב לו בצרחת "יופי!!!".
"עליך לבוא איתי," אמר הארנב בעוד בלדר שקשק.
"והרי איך זה הגיוני?" חשב בלדר בסתר ליבו. "אני עומד באמצעו
של רחוב סואן, ואיש אינו מבחין בכך שאני משוחח עם ארנב. אם
להסתמך על ההיגיון הבריא זהו אינו דבר שבשגרה. מדוע איש אינו
שם לב?"
"ולאן אתה רוצה שאבוא אתך?" שאל בלדר. "אני חושש שזה לא
עניינך," השיב הארנב בקור רוח. בנקודה זו בלדר החל מתעצבן. "מה
זאת אומרת לא ענייני? אם עלי לבוא איתך, מן הראוי שאדע לאן אני
הולך! האם אינך חושב כך?" שאל בכעס.
"אנא, יקירי, הרגע. השקט את עצבייך הים-תיכוניים במסווה
והתלווה אלי," השיב הארנב במתיקות מפתיעה. "לא אעשה דבר כזה!
אני אמנם מדבר אל ארנב באמצע הרחוב והוא אמנם משיב לי, אך זה
אינו אומר שאוותר על זכויותיי לדעת לאן אני צריך ללכת!" זעק
בלדר.
הארנב לא נראה מוטרד מן הסצינה. צריך לסבול דברים כאלה כשאתה
ארנב, חשב לעצמו, וצרח "כוח ההכחשה!", מה שעורר את תמיהתו של
בלדר.
"סלח לי?" שאל אותו בלדר בהפתעה, שגדלה במהרה בעקבות התהוותו
של אגרוף אדיר מימדים מולו וחבטה אדירה בהתאם שחטף בפניו.
כך יעשה לאיש
"תבחר קלף!" אמר לחם, "כל קלף!". "לחם," אמר האח ב' בשאט נפש,
"אני אומר לך, כל עוד אנחנו חולקים את אותו מוח הקסם הזה לא
יעורר באף אחד רושם."
"תבחר קלף! נו! כל קלף!" השיב לחם המתרגש. ב' נאנח ביאוש, ובחר
בקלף שהסתבר כנסיך יהלום.
"נסיך יהלום!!" זעק לחם והבעת נצחון על פניו.
בעוד ב' ממלמל קללה חרישית, עברה לא רחוק מהם יאגה, אוחזת
ברצועה בה נקשר חומי שתום-עין שהיה אנרגטי מן הרגיל. הבחור
האדמוני בו החלה יאגה להתאהב ממש לא מזמן החליט להעלם לטובת
שטות מצ'ואיסטית כזו או אחרת, ועקב כך יאגה הרבתה בטיולים
לצורכי הרהור במר גורלה וכו' וכו'.
לפתע צץ לו שם בלדר. המום לחלוטין, הביט סביבו. מצדו האחד,
בחור גדל גוף האוחז קלפים ומשוחח עם עצמו בלהט. מצדו האחר,
בחורה הנראית לו מוכרת באופן מבהיל, מבהיל כמעט כמו פניה
העקומים.
אחרי בלדר צץ אותו ארנב קטן האהוב על כולם, והחל, כהרגלו, מקפץ
בחוסר סבלנות. "סלח לי, אבל מה לעזאזל?!" צווח עליו בלדר. "בשם
האלוהים..."
"מה איתו?," קטע אותו הארנב, "הוא, וכל שאר הדברים שנהגת לתלות
בהם תקווה, תחת שליטתי המבורכת, כך שדבר לא יעזור לך כעת!".
הוא הוסיף חיוך זדוני שהיה בהחלט במקום לדעתו הזדונית.
"נהדר," מלמלו לחם וב', "העולם נשלט ע"י ארנב מזדיין. ממש
יופי."
ואלה היו המלים האחרונות בהחלט שאמרו האחים לחם וב'.
"מה המקום הזה אמור להביע, בעצם?" שאל בלדר והחווה במבטו לעבר
הקירות הורדרדים והנוזליים, הרצפה התואמת ומיני האורגניזמים
ששאלו אף הם את אותה השאלה בעודם מרחפים בינם לבין עצמם. "זה
המקום אליו מגיעים כשמתים, חביבי" ענה הארנב. "מה?!" שאג בלדר
בלי נסיון ולו הקלוש ביותר להשקיט את עצביו הים-תיכוניים
במסווה, "מתי לאחרונה מתי?!". "תאונת הרכבת ההיא, נו," ענה
הארנב. "מעודי לא הייתי בתאונת רכבת" ענה בלדר בזעם. "כוח
ההכח..." החל הארנב לצווח ונקטע ע"י בלדר המתעשת, "כן, אגרוף
לפנים, תודה, אך באמת שאין בכך צורך."
לפתע נרתעה יאגה. היא נזכרה מאיפה הבחור הזה, המשוחח עם הארנב,
כל כך מוכר לה. בעוד הזכרונות האיומים מן התיכון מציפים אותה,
רצה בוכייה מחמת הבושה אל המקום הרחוק ביותר שהצליחה, משאירה
את חומי שתום-עין מאחור ועתיד חסר תועלת לחלוטין מלפנים.
הארנב, מצדו, התפוגג באוויר תו"כ השמעת צחוק זדוני מעורר
פלצות.
וכך, ללא כל מוצא או סיבה ממשית, נשאר בלדר גלמוד במקום לו
החליט לקרוא "האיכס של הקיום", עד שיוחלט אחרת. |