סיפור שנכתב למבחני קבלה של מתא"ן, שדרך אגב, לא הכניס אותי
לרשימה... ואני מסכימה... כי הוא די מטומטם וגרוע... השראה
מהשיר חתול שלאפאחד, מאת יהונתן גפן... שאף אחד מכם בוודאי לא
מכיר... אבל שיהיה.

בחיי, איך שהזמן עובר. אני נמצא ביום ה - 364 של השנה ה - 29
שלי, בגיל כזה כל יום שעובר נחשב. מה אפשר להגיד על החיים שלי?
ממוצע מינוס. כותב שירים על אכזבות, כי זה מה שיש בעקרון,
ומצייר. ניסיתי לפרסם ת'עבודות שלי כמה פעמים, אבל אמרו לי שזה
זבל, שזה לא אמנות. בטח שזה לא אמנות, איך מישהו עם שם כמו
רועי יכול להיות אמן? אח, איזה הורים, למה הם לא יכלו להיות
מקוריים ולקרוא לי ויקטור, זה שם!
סדר היום שלי די שיגרתי, אני קם בבוקר והולך לעבודה, אני עובד
במסעדת המבורגרים כבר 4 שנים, וזה הזמן הכי ארוך שעבדתי במקום
אחד. אבל מה יוצא לי מהעבודה הזאת? אני גם ככה צמחוני... אני
חושב שכשאנשים שומעים שאני צמחוני הם מחזיקים ממני בחור עם
עקרונות, עקרונות, חח... אעלק! אם לא הייתה לי אלרגיה לבשר כבר
מזמן הייתי אוכל איזה פרה.
העבודה שלי די מחורבנת, אני עומד מאחורי הדלפק עם עוד עובדים
שקטנים ממני באיזה עשר שנים והמנהל משמרת שלי - בן עשרים שעושה
הכול כדי לעצבן. אה, והכי נחמדים - הלקוחות, אח... הלקוחות,
איך אני אוהב אותם...
היום הזה, עבר די מהר, הוא היה ממש שגרתי. קיוויתי שיקרה איזה
משהו מסעיר במיוחד ביום הזה, אבל כשאני חושב על זה בדיעבד,
בתוך תוכי ידעתי שהוא הולך להיות שגרתי, סתמי כזה.
בבוקר, בשמונה, אם זה משנה למישהו, קמתי. בשמונה וחצי כבר
הייתי בדרך לעבודה, אין לי אוטו או משהו, אז אני הולך ברגל,
אבל זה לא כזה רע, כי ההמבורגריה די קרובה לבית שלי... שיט,
גשם! התחלתי להאיץ את קצב ההליכה. בכביש, במין תיאום מדויק
כזה, הנהגים לחצו חזק על הגז. סיאט חדשה בצבע שמפניה התקרבה
אליי, אוטו יפה... לא עברה שנייה וכל היום השתנה, זה מדהים איך
שדברים יכולים להשתנות בגלל איזה משהו קטן שקורה. בכל אופן,
עכשיו הייתי מלא מהשלולית שהייתה על הכביש, ואז עליי כשבחורה
בת 25 בערך, לא גבוהה ולא נמוכה, לא רזה, אבל גם לא שמנה, עם
תלתלים יצאה מהאוטו. הצחקתי אותה, איזה טמטום! אני עומד באמצע
הרחוב, מלא במים, בחיי שהחזקתי את עצמי, והיא צוחקת, "וואי,
אני כל כך מצטערת, סליחה, אתה בסדר?" כן, בטח בסדר, לא יכול
להיות יותר טוב... היא הביאה לי איזה ממחטה בריח אורנים, כל כך
פלצני, והציעה להסיע אותי לעבודה. סירבתי בנימוס (עד כמה שאפשר
להיות נימוסיים למישהו שהרגע עשה לך "מקלחת") והמשכתי ללכת.
היא המשיכה לקרוא לי עוד כמה שניות, אבל כנראה שנמאס לה, והיא
נכנסה לאוטו ה"פנסי" שלה ונסעה. ואני, הייתי בדרך לעוד יום
מענג בעבודה.
בשתיים בצהרים, אחרי שעשרים ילדים קטנים כבר הספיקו לשגע
אותי, הבוס שלי, קובי קרא לי. נו, מה האידיוט הזה רוצה עכשיו?
"רועי, אני צריך שתיסע לשלמה המלך 30, יש איזה משלוח קטן לאחת
בשם הדס שטיין. "מה משלוח? ומה שלמה המלך?" אמרתי לו, זה בסוף
העולם!" "רועי, מה הויכוח? הבחורה הזמינה אז תיסע!" בואנה,
הקובי הזה, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אני אבעט בו. "קובי, יש
לך פה איזה 15 שליחים, מה הקטע לשלוח עובד דלפק?" טוב, זה לא
משנה, מה הוא אמר לי, או מה הוא לא אמר, מה שחשוב זה שאחרי 11
דק' כבר הייתי בדרך לאיזה מפונקת שאבא שלה קנה לה דירה בשלמה
המלך 30. כוס אעמק, למה היא רוצה המבורגר דווקא מה"מסעדה"
שלנו? בחורה מוזרה.
נכנסתי לבניין המפואר ועליתי במעלית המפוארת ונכנסתי לקומה
המפוארת של ההדס שטיין הזאת. צלצלתי בפעמון וכבר הייתי במתח
לראות איך הפוסטמה נראית... ומה אני אגיד? לא כל כך פוסטמה
ההדס הזאת... כשהיא השפריצה עליי בבוקר, היא הספיקה לקלוט את
השם שעל המדים שלי, ולסדר את הכול ככה שאני אהיה זה שיבוא אליה
- ממש יד הגורל...
היא ביקשה שאני אכנס, לא מסרבים לבחורה. היא שמה את המשלוח בצד
והתיישבה על הספה, ישבתי לידה. הדס הייתה בחורה יפה, בעצם לא
כל כך יפה, יותר... מעניינת? היא לבשה שמלה סגולה, די קצרה
יחסית ליום כזה חורפי, ומעל סוודר בצבע שמנת. היא התחילה לדבר,
אבל לא כל כך הקשבתי לה, רק הנהנתי בראש והסתכלתי עליה, בהיתי
בה. ברגליים שלה, שהיו קצרות ושמנמנות, בצוואר הלבנבן שלה,
בחזה, שבלט מתחת לסוודר, בלחיים הורודות. בשלב כלשהו היא שמה
לב וצחקה במבוכה, אז התנצלתי, תאמינו לי שהייתי יותר נבוך
ממנה. היא סיפרה לי שמאז הבוקר היא לא מפסיקה לחשוב עליי,
ושאני מקסים ומושך בטירוף לדעתה - פאק, אני מושך? הייתי חייב
להישאר, לא כל יום אני שומע דברים כאלה. טוב, אימא שלי תמיד
אמרה שאני בחור נאה אבל... נו, אתם יודעים. הדס אמרה שהיא
שילמה לקובי כדי שירשה לי להישאר אצלה כמה זמן, ככה שהכול היה
מסודר. ישבתי אצלה שעתיים, שתינו קפה, אכלנו עוגיות חמאה, אלה
עם הסוכר מעל, ודיברנו, על כל החיים, היא דיברה, יותר נכון,
אמרה שהיא בחורה נורא רגישה, ובוכה בקלות... נו, כאלה. כשעמדתי
ללכת, קבענו להיפגש למחרת, יום ההולדת שלי, בשתים עשרה בצהרים
בבית קפה ל - "בראנצ'", כמו שהדס אמרה, בדרך החוצה היא נתנה לי
נשיקה על הפה, אבל בלי לשון, משהו ידידותי - מיני כזה, נחמד.
חייכתי ויצאתי משם.

היום יומולדת. בן 30. איזה מספר... זה סבבה להיות בן 30 אם
עשית משהו עם עצמך בשלושים שנה האלה. אבל שמישהו כמוני בן
שלושים... זה כזה... כל כך... אידיוטי.
שהייתי בן 15 - 16 ככה, הייתי מסתכל על הטבחים בפיצרייה, או
בבית קפה וחושב "וואי, איזה באסה זה להיות טבח בן 30, 40". אתם
קולטים? לא שיערתי שאני אגיע למצב כזה בכלל, והנה אני, עובד
דלפק בהמבורגריה מסריחה, מרוויח משכורת של ילד בן 17 וחי מזה
איכשהו, אלה החיים.

איזה מחשבות טובות, ככה מתחילים יומולדת. כל הבוקר ישבתי בבית.
התחשק לי לקחת יום חופש מהעבודה, להסתלבט, להימרח במיטה. אז
ישבתי בבית מתחת לפוך וראיתי טלוויזיה. תוכניות שרק אנשים
חולים רואים, אלה שערוץ 1 משדר כל יום מאז שהייתה לי שפעת בכתה
ג'. וככה עבר הזמן עד 11 וחצי, ויצאתי לדייט יום ההולדת שלי עם
הדס. נפגשתי איתה ב - "קופי האוס", איזה בית קפה איני שכל המי
ומי יושבים שם, היא נראתה כמי שממש השתדלה להיראות טוב וקנתה
לי חולצה עם פסים בכחול ואדום של איזה מותג ידוע, והערכתי את
המאמץ, אבל פתאום, פשוט לא היה לי כוח אליה, היא התחילה לעצבן
אותי, זיינה לי את השכל על כל מיני שטויות שלאף אחד אין זין
לשמוע עליהן, אז התנתקי, נאטמתי. פשוט נתתי לה לזרום עם זה.
אבל היא פשוט לא טיפשה, ההדס הזאת, והיא שמה לב שאני ככה, אז
היא התחילה לעשות לי את הקטע הזה של "מה קרה? אתה משתעמם? לא
מרגיש טוב? " וכל החרא. עשיתי לא ו - כן עם הראש ואמרתי שאני
מצטער אבל זה לא הולך בינינו אני ממש חייב ללכת, והלכתי.
כשחזרתי הביתה חיכתה לי הודעה במשיבון - זאת הייתה אימא.
"רועיקי זאת אימא שלך, אני מבקשת שתבוא אלינו הביתה היום בשעה
חמש וחצי, ומזל טוב שיהיה, תינוק שלי!" אוי אימא, את כזאת
ברורה, אבל אני אבוא, אני אשחק אותה מופתע, כדי שאימא, כמו
תמיד, תהיה מרוצה. בחמש וחצי כמו שעון, כבר הייתי מתחת לבניין
של ההורים, בדירה של ההורים שלי דלק אור, ראיתי ראשים מציצים
מלמעלה והתעלמתי, האור כבה. עליתי במדרגות עד הקומה הרביעית,
והתקרבתי לדלת שהייתי פעם הדלת של הבית שלי, שהיום אני אורח
בו. דפקתי על הדלת, ואף אחד לא ענה, הממ... מעניין למה אימא
שלי קבעה איתי והיא לא פה... הדלת הייתה פתוחה באורח פלא (זה
בהחלט אורח פלא כשאימא שלך פולניה היסטרית). אז נכנסתי, תוך
שנייה כל הבית היה מלא בבלונים, קונפטי ועוד קישוטים צבעוניים
מדי. לפי מה שהצלחתי לראות היו שם האחים שלי, אבא, אימא ושלושה
- ארבעה אנשים שהם לא ממש חברים, אבל שיהיה מניין. הושיבו אותי
בראש שולחן עמוס עוגות ומתנות ושרו לי כמה שירים שמחים כאלה.
היה ממש שמח, אני לא יודע למה, אבל הייתי עצוב. כל כך מנותק,
ולא קשור, חשבתי על הדס, שבטח יושבת עכשיו בבית הפלצני שלה
ובוכה, ולא מבינה למה, ומנגבת את האף ואת העיניים בממחטות בריח
אורנים, ולא יכולתי לסבול יותר מחצי שעה, חייכתי חיוך מאולץ
והלכתי משם, למרות הפרצוף המאוכזב של אימא שלי, והמחאות של
כולם.
אז יצאתי להסתובב. הרחובות היו ריקים, קצת מוזר - בכל זאת, תל
אביב. במחשבה שנייה יכול להיות שהיו אנשים, אבל פשוט לא שמתי
לב.
ליד אחד הבניינים שכבה חתולה לבנה - ג'ינג'ית, חתולת רחוב. היו
לה 4 גורים לבנים - ג'ינג'ים והיא היניקה אותם, הסתכלתי עליהם
כמה זמן, הם היו נראים מרוצים.
פתאום ראיתי חתול מאחורי הפח. הוא היה קטן, רזה כזה, בצבע
שחור. אבל עם כמה שהוא היה קטן, ראו שעברו עליו דברים בחיים.
החתול יילל, ואני התקרבתי אליו, וניסיתי ללטף אותו, אבל הוא
רחרח אותי וישר ברח. אז קמתי והלכתי משם.
אימא שלי הייתה אומרת: 'איזה מטומטם, הוא לא מבין שרוצים לעזור
לו?' אבל אימא שלי טועה בגדול, כי החתול הזה, מבין טוב מאוד
שרוצים לעזור לו, אבל החתול הזה פשוט לא רוצה שיעזרו לו. הוא
לא רוצה להיקשר לאף אחד, הוא לא רוצה שידאגו לו או שיתערבו לו
בחיים, למרות שהוא מעריך את המאמצים הוא רוצה שיעזבו אותו,
רוצה להישאר לבד. כי פשוט ככה הוא, חתול שלאפאחד.



חתולשלאפאחד/ יהונתן גפן
תגיד, של מי הוא? הוא נראה לי לבד,
הוא שחור, הוא רזה, הוא חתול של אף אחד.

אתה רוצה ללטף אותו, למה הוא נבהל?
הוא מפחד, הוא בורח, אין לו עניין באהבה.

הוא נראה קצת נמר, מה אתה אומר
אתה לא חושב שהוא משהו מיוחד?

לא, הוא רעב, אולי הוא חולה,
מה שבטוח זה שהוא חתול של אפאחד.

הוא אוכל מפח הזבל, שותה מהים,
אבל לא צריך לחזור אף פעם
לשום מקום מסוים.

נטוש וגאה, אמיץ ונפחד,
שחור, חופשי ויפה, וחתול שלאפאחד.