אמון בבני אדם זה דבר חשוב.
יתר אמון בבני אדם - יכול לדפוק לך את המערכת בראש.
אני יותר נוטה לחוסר אמון בבני אדם, לא יודעת מה קרה לי באותו
רגע, אבל מה שזה לא יהיה, אני יכולה להיות בטוחה הפעם שבאמת,
רצוי לא לתת אמון מלא באנשים, אחרי זה יבוא לך בפנים.
נסעתי לקריות, ביקור חודשי אצל סבא, קצת פנים צעירות לא יזיקו
לאף קשיש בימנו.
האמת, אחת הסיבות שאני נהנית לנסוע לקריות זו הנסיעה ברכבת.
אולי בגלל שאני מרגישה גדולה, עם כל החיילים שחוזרים הביתה
מסביבי, שעה של מנוחה, שעה של מחשבה ברכבת חביבה.
אבל הפעם... את הבילוי ברכבת ביליתי בעצבים, או יותר נכון בכעס
לא ברור.
אבא הוריד אותי ב-10:30 בתחנת רכבת השלום, בידיעה שהרכבת שלי
יוצאת רק ב-11:05, ככה שיהיה לי זמן לאכול ארוחת בוקר נוסח
קיוסק-הרכבת ולשתות שוקו חם נוסח מכונה.
קניתי כרטיס, קניתי שוקו חם וסנדוויץ', ישבתי, אכלתי קצת,
שתיתי הרבה, וב-10:55 בערך ירדתי לרציף, שמחה ומאושרת לקראת
עוד נסיעה לקריות.
התחלתי ללכת לאורך הרציף, משהו שאני תמיד עושה, רק בשביל לראות
פרצופים שאולי יהיו מוכרים.
אני הולכת יחד עם חלום בהקיץ שמלווה אותי, כשפתאום יד קופצת לי
לתוך הפנים. ראיתי שאני לא מכירה את האיש והמשכתי ללכת קצת
יותר מהר. אחרי כמה שניות הסתובבתי. רציתי לראות מי זה היה
האיש שניסה לעצור אותי, אולי אני מכירה אותו?
האיש הסתכל עליי. הוא לבש בגדים מרושלים וכובע גרב מוזנח.
הייתה לו הבעה של עצב, של צער. התקרבתי לכיוון שלו, למרות
שידעתי שזה לא משהו שאני צריכה לעשות. כשהתקרבתי נתתי לו את
הפרצוף של "מה יש?" הוא הסתכל עליי קצת... ואמר פתאום "יש לך
אולי כמה מטבעות לתת לי... " לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט
אמרתי "אוי נו באמת" והסתובבתי לצד אחר. קבצן, יופי, בשביל זה
עצרתי, הלכתי, הסתובבתי? סעמק, אני לא הלשכה!!!
פתאום הוא אמר "אני פה כבר כמה שעות, אני גר בצפון, באתי לסוף
שבוע בת"א וכייסו אותי הבוקר, אין לי כסף לכרטיס נסיעה חזרה,
אני לא מכיר פה אף אחד, אני חייב כמה שקלים, אפילו שקל אחד"
הסתובבתי. וואי, מסכן... לא הייתי רוצה להיות במצב שלו...
"כמה אתה צריך?"
"כרטיס עולה 32, יש לי כבר 5 שקלים... אבל אפילו שקל יעזור"
הוצאתי מטבע של 10 והבאתי לו.
"תודה רבה!" הוא אמר שמח-עצוב, והסתובב
"חכה" אמרתי בלי היסוס
הוצאתי שטר של 20 והבאתי לו
"וואו. תודה... אבל זה די והותר" ועדיין, היה לו ת'פרצוף
השמח-עצוב של קודם
"עזוב, אתה צריך את זה יותר ממני, לך הביתה כבר" וחייכתי
הוא חייך, אמר תודה רבה, והסתלק

הרגשתי כל כך טוב. עשיתי מצווה!
ואז בא האיש שקלקל את ההרגשה
"למה הבאת לו כל כך הרבה כסף? מה הוא אמר לך" אמר לי השומר
"מה אכפת לך?" הגבתי ישר בתקיפה, מה הוא נדחף??
"למה את לא עונה?" הוא הביט במבט קשוח יותר
"הוא ביקש כמה שקלים בשביל לקנות כרטיס חזרה הביתה, הוא תקוע
פה מהבוקר, מסכן" אמרתי בבטחה מלאה
"אממ ילדה, הוא הקבצן הקבוע של התחנה, הוא כבר פה איזה חודש,
כל יום רציף אחר"
פאק! נפלתי לפח של הבן זונה!!!