[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היה זה ריח משכר.
הרחתי את ריח הלחם הטרי. היה זה ריח שלא הרחתי זה שנים רבות,
שנים רבות מדי.
עמדתי בחצר הטירה, גופי כשל ילד, אף לא נער בא בימים עדיין.
החצר הייתה שקטה ונינוחה, הדשא והאדמה נחו ללא מעש.
נערי האורווה ישנו במקום לשמור על הסוסים, ויכולתי לשמוע את
מהלומת הפטיש של הנפח.
אכן, היו אלה ימים של שקט ותמימות.
חשתי נינוח וקל לב, דבר לא היה על ליבי. השמש זרחה והשמיים היו
בהירים ונקיים מענן. חשתי עתה שהילד הזה כה רחוק ממני, כה רחוק
ממה שאני עכשיו.
רצתי ורקדתי בין הקציר שנאסף על ידי האיכרים בעיניים עצומות,
מצחקק, רץ עם ילדי האיכרים.
העולם כה יפה! איך יכולתי לפספס זאת?
נפלתי על הקציר על גבי. עצמתי את עיניי והסתכלתי על השמיים
הבהירים. השמש חיממה את עורי הקר. עבר כבר זמן רב מאז שהרגשתי
את חום השמש על פניי.
בעולם של מבוגרים שהתבגרו טרם זמנם היה קר וקודר תמיד.
ציוצי הציפורים היו כה שמחים, הם לא היו כרקע קודר אשר החזיר
אותך למציאות. חשתי שהיה לי את כל הזמן בעולם. הקשבתי
לסימפוניית הציפורים. היא הייתה כה מופלאה, כה עשירה ומנעימה.
מתי הפסקתי לראות את דברים אלה בחיים? מתי הפכתי לכה קר? היכן
התמימות מתה?
הכול היה נראה לי כה... כה... פשוט!
לא הייתה אף דאגה על ליבי, דבר לא הדאיג את ליבי או גרם לי
לחוש בסכנה. התחושה הייתה כה מוזרה לי, הפעם האחרונה שחשתי בה
הייתה לפני זמן כה רב...
לעזאזל עם העולם הזה.
מדוע עזבתי את כל זה? בשביל נקמה? מה היא נקמה לעומת חיים
מאושרים?
שמעתי את קולה של אימי קורא לי לארוחה. הקול היה ערב לאוזניי,
כמנגינה אהובה של ילדות.
רצתי אל חדר האוכל, נע במסדרונות האבן הקרים. נהגתי לספור את
אבניהם כאשר לא היה לי דבר לעשות, והיום? אין לי זמן לספור את
שיניי.
נכנסתי אל תוך חדר האוכל, שם אימי ישבה ואכלה. היא לבשה שמלה
עשויה מבדים לבנים ויקרים. היא הייתה כה צעירה ויפה, ובטנה
הייתה עגולה, בקרוב יהיה לי אח!
היו אלה המחשבות האלה אשר גרמו לי להיזכר בחדות אי שם בנבכי
נפשי בעובר אחי מת יחד עם אימי...
עצרתי את הדמעות שאיימו לחדור דרכי, פיטר הקטן.
התאמצתי לשכוח, השכחה הייתה התרופה הטובה ביותר.
התיישבתי בכיסא העץ הגדול "היכן אבא וגארידור אחי?" שאלתי
אותה.
"בצפון. הם נלחמים," היא אמרה כבדרך אגב.
היו אלה ימים כה פשוטים. כמה התגעגעתי אליהם! את אחי ואבי לא
אראה יותר לעולם, לפחות יש לי הזדמנות לראות את אימי.
"על מה אתה חושב?" היא שאלה אותי בחיוך. חייכתי חזרה, נראה שרק
חיוכה העניק לי שמחה פתאומית.
"שום דבר, שום דבר," אמרתי לה. ניסיתי לאכול, אך לאוכל לא היה
טעם. משהו בעולם זה לא היה אמיתי, למרות האושר ולמרות החופש
הפתאומי.
חשתי שהכול מתפוגג, נהפך ללא אמיתי, חסר צבע וטעם. אפילו
האוויר על עורי החל להיות מוחשי.
קמתי מכיסאי וקרבתי אל אימי. חיבקתי אותה בכל כוחי "ובשביל מה
כך, פיטר?" היא שאלה בחיוך.
"שום סיבה... שום סיבה..." ניסיתי להגיד, אך הכול כבר התפוגג
מסביבי.
התעוררתי אל המציאות הקרה והקודרת.
הייתי באוהלי, אוהל ריק אשר כל מה שהיה בו היה מיטה קרה מכוסה
סדינים עליה שכבתי. העולם היה כה קר וקודר. כל דאגותיי וכל
פחדיי חזרו אליי שוב בעוצמה.
"מפקדי?" שמעתי קול אומר. ניסיתי לקום ולשבת, והצלחתי לעשו כך
בקושי. ראשי כאב, אך גרוע מכל, חשתי נורא בתוך תוכי, אך אין
דרך חזרה לטעויות אשר עשיתי.
אל תוך האוהל נכנס קצין מחייליי. הוא לבש את מדיו של שפייר, אך
שריונו וחרבו לא היה עליו.
"אילו ידיעות אתה מוסר חייל?" שאלתי, מנסה להכניס לקולי את כל
הכוח והעוז אשר היו בפקודות אבי ואחי.
"אויבנו הסתגרו בתוך עירם, איננו יכולים לפרוץ את החומות," הוא
אמר במעט חשש. הוא לא ידע שאני חסר ניסיון, אך הוא עדיין פחד
ממני. כה מוזרים הם החיילים, חייהם היו מושתתים על אמונות כה
מוזרות, מסכנים את חייהם למען כסף, אמונה, מולדת, או אף לא זה,
מעטים לחמו ללא כל מטרה.
"מה היית מציעה לעשות?" שאלתי אותו, לא חושף שום רגש בקולי.
שיחשוב שאני כועס, שיחשוב שאערוף את ראשו, העיקר שיענה לי
ומהר.
"אהה... אא... אדוני... אני... הייתי מציע... מצור," הקצין אמר
בכל הבהירות שיכל להשתמש בה. סיפרו להם שאני גנרל מארץ מרוחקת,
בעל ניסיון קטלני בקרב ושלא אהסס להרוג אף את חיילי צבאי אם
ארגיז אותם, אך מה הייתי? אני נווד פשוט.
"אם כך אתה אומר, כך נעשה," אמרתי וקמתי ממיטתי. הצעד הראשון
גרם לי לחוש דקירות כאב בראשי. כמעט התנדנדתי ונפלתי במקומי,
אך שמרתי על יציבות ככל שיכולתי. אסור לי להראות חולשה.
הקצין נראה מופתע ועיניו נפערו.
"למה אתה מחכה? פזר את הפקודה!" נבחתי לעברו. כשהוא יצא כמעט
התמוטטתי. לא הייתי צריך לקום כה מהר.
עמדתי לפני פיצול דרכים, אך לעת עתה, אצטרך לחכות.
עתה, זה זמן לחכות ולתכנן, היה זה זמן לצייד.



מעולם לא חשתי קרוב לדת, לא בחיי ולא במותי.
מה היא הדת? גיבוב שטויות, מדוע שאבזבז זמן בסגידה לאל חסר שם
ומראה?
האלים לא עוזרים בדבר למאמיניהם.
הרי כוהניהם מתפארים במה שהם יקבלו לאחר מותם בגלל האמונה, אך
אני מתתי כבר ולא האמנתי מעולם, ואני חזק יותר מאשר כל כוהן
דת, שגופתו נשכחה אי שם מתחת לאדמה.
היו אלה מעטים שאמרו שהם זכו לחיזיון מהאל. רובם היו שרלטנים.
אם היו כאלה שהתכוונו לכך באמת, הם מצאו את מותם בסופו של
דבר.
כמה חבל זה שכדי להפוך לקדוש מעונה, עלייך למות.
עתה עמדתי מול כנסיית העיר. היה זה מבנה מפואר, קירותיו עשויים
שיש, זכוכית צבעוניות מעטרות אותו כעיניים גדולות וסקרניות.
המאמינים חיו במציאות מדומה, מאמינים שהאל גדול ורחמן. האם אחד
מהם תהה אם האל מקשיב למאמיניו?
הכנסייה השתמשה במאמיניה, לקחה מהם כסף ורכוש בטענה שהאל ייתן
להם כפרה. מתי הגיעו זמנים שאנשים לא יודעים לסלוח לעצמם והם
צריכים שישות עליונה תסלח להם?
מה איתי? אוכל לתת לכנסייה את כל עושרי, אך אני חוטא, אני
הרגתי! אני שתיתי את דמם של החפים מפשע!
בכל זאת אסלח.
האל סולח לכל אדם אשר משלם לשליחיו?
פתחתי באיטיות את דלת העץ הכבדה והחורקות.
בפנים היו שורות ישרות ומסודרות של ספסלי עץ. רצפת שיש כיסתה
את הכנסייה ותקרת אבנים הגנה עליה מפני פראי העולם.
בקצה עמד בשקט מעמד עץ לדרשות.
לא היה איש בכנסייה. צעדתי בה בשקט ובאיטיות לכל אורכה. היה לי
זמן, לא חיכיתי לדבר.
בני האדם העלובים האלו, מתכנסים בשביל תפילה, מדברים על רחמנות
האל וכוחו. האם הם אינם מבינים שאלה הכוהנים אשר מתעתעים בהם?
שהאל אינו קיים?
הדת כל כך הציקה לי עתה. היא לא הייתה פה, היא לא עזרה לי
להתמתן.
זעמי זרם על בני האדם, הכול באשמתם!
מדוע בני האדם מחפשים מנהיג?
בעבר, כאשר הייתי אדם עלוב, תמיד חיפשתי אחרי מי ללכת, אך עתה
זה נראה חסר משמעות, אחר מי אוכל ללכת מלבד עצמי?
בני האדם הם חלשים. החכמים שבהם מנצלים את חולשת האחרים
ומוליכים אותם שולל אל עבר מטרתם שלהם.
אלה היו החסרונות שלי.
בעבר אני חטאתי בתכונות אלה, תכונות שהיום איני זוכר את דרך
הרגשתן כבר.
קרבתי אל עבר מעמד העץ והנחתי את ידי עליו.
האם אני אמור לחוש תחושת קדושה ויראת אל? לא חשתי דבר. המקום
הזה היה ככל מקום אחר.
אחזתי במעמד בעוצמה עד אשר הוא נשבר בידי לעשרות רסיסי עץ,
מתפרק ונופל על הרצפה, כה חלש היה מעמד האל.
"מי פה?" שמעתי קול עבה שואל. אל תוך הכנסייה נכנס כהן לבוש
גלימות לבנות, תליון על צווארו.
היה זה אדם צעיר, זיפים של זקן שחור החלו לגדול על עורו
המחוספס. עיניו החומות הביטו בי בחומרה ושיערו השחור והקצר נע
ברוח אשר באה מבחוץ.
"איני אף אחד," אמרתי לו בחיוך. החלתי לצעוד לעברו.
הוא הסתכל אל המעמד ואז אליי, בזעם "מה עשית? חיללת את בית
האל! לך מפה מהר! לפני שאקרא למשמר!" הוא צועק ורץ אליי. הוא
נעמד לפניי בסבר פנים זעוף.
ידי נעה במהירות, חותכת דרך האוויר כסכין אשר חותך חמאה.
תפסתי את צווארו של הכהן הצעיר, מרים אותו גבוה באוויר. הוא
ניסה לנשום ולהיאבק בי, הצלחתי לשמוע את מילתו בקול הקלוש
"ל-מ-ה?"
"היכן אלך עכשיו?! היכן האל האדיר שיציל אותך עתה?! אתה בודד
וגלמוד בעולם ודבר לא יציל אותך מזעמי! אני מעבר לאל!" צעקתי
עליו בזעם, מרים אותו יותר גבוה באוויר.
מבטו נתמלא דמעות שנייה לפני שדם החל לזרום מפיו.
זרקתי אותו בחוזקה על ספסלי העץ, שובר אותם לאלפי רסיסים
קטנים.
צחקתי בשעשוע והחלתי לצעוד באיטיות אל עבר הדלת.
רק אני נשארתי בכנסייה, דבר לא הציל את הכהן הצעיר ממוות.
היכן הם האלים כאשר בני האדם צריכים אותם?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כי כולם
יודעים,
שהדשא של השכן
טעים יותר


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/4/04 1:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה