אני זוכר את אבי חוזר מהמלחמה -
כולו היה עטוף בריח זיעה ורובה
שעמד להתפרק בגלל שירה כל כך הרבה והשמן
שנטף ממנו כזיעה מאבי, גרמו לי להרגיש שמח
שהרובה לא נשען בשדה הקרב על אבן
עם אבי וחבריו, אלא
על כתפו החסונה של אבי הכל יכול שחזר לביתו.

אני זוכר כשאבי חזר מהמלחמה -
כשעדיין היה עטוף בריח זיעה, היה פותח
את הדלת לחדרי, מתיישב על המיטה שלי ומספר
לי סיפור לפני השינה וכשסיים היה אומר:
"אני אוהב אותך, בן, אל תשכח זאת לעולם."
"אני יודע, אבא," הייתי עונה, "גם אני אוהב אותך
הרבה, ועכשיו לך תתקלח ותפשוט את המדים
כי אבא... אתה בבית עכשיו."

אני זוכר את אבא לפני המלחמה
יושב לו בסלון ומהרהר לעצמו.
"אבא, מה אתה חושב? מחשבות טובות?"
"לא, בני," ענה לי, "ימים קשים לפנינו."
אבא לא הסכים לפרט, נשכב ועצם את עיניו.
מוקדם בבוקר צלצול טלפון העיר אותנו.
אבא ענה, הקשיב וניתק, התיישב על הכיסא ועצם את עיניו.
"מתי אתה חוזר?" שאלתי.
"אני אוהב אותך, בני... תמיד." ענה, חייך והלך
לחדרו, לקח את התיק שהיה מוכן כבר זה ימים מספר -
אבי יוצא לעוד מלחמה, ידעתי.
כשיחזור הוא יספר לי איפה היה ומה עשה.
אבי תמיד חוזר הביתה בסוף.