מרקחת לבבות שבורים,
גצים רוחשים
מספרים בלהט החום על העבר.
על גורל מר ונמהר, אכזר
על טעם זר ומוזר
על שקט של אחרית הימים,
ונפול הגשם, הלוט על פנינו המה נופלים.
מכסים פני שיש חטובים חצובים
שברי המים עדינים וזכים,
ולבבות האבן הקרה הנושקת למליחות הדמע
עמן נופלות אך גם מלותינו,
חרבותינו חלודות, כן אף כפות רגלינו.
קור המתכת יצוקת-גופותינו
אכן כך נשכחו עברו ימינו.
זכר ההצדעה יתומה ממעריצים,
שקיעת תפארת - בוז העריצים
הרודנים, האנטי-גיבורים.
כל המה עלו ושקעו, געשו ונדמו.
כמו האש בלבותינו - נשארה כעת ללחוש באח
לרקום סיפורי עבר,
על גורל עבר, מר ונמהר, אכזר
על שקט של אחרית הימים,
והגשם - עוד זורם הוא
זכר אבוד של מי חיינו,
על פנינו האמיצים - הדוממים. |