לפני כחודש, התקשרו אליי.
אמרו לי שאת בבית חולים.
לא הבנתי למה. הייתי בפאניקה.
לקחתי מהר את הכרטיסייה והמפתח ואז את הפלאפון כדי שאני אוכל
לדבר איתך בדרך, שתתני לי רמז לפחות למה שקרה.
לא הצלחת לדבר. היית עייפה ובכית לי בטלפון ורק ביקשת שאני
אגיע מהר ואבוא לקחת אותך וניסע רחוק, לאנשהו שלא ימצאו
אותנו.
רצית לברוח מהבושה.
מהבושה של מה שעשית. פחדת מהתגובות של האנשים כשיוודע להם.
כשהגעתי לבית חולים הדמעות החלו לזלוג בלי הפסקה.
ראיתי אותך שם, שוכבת בכותונת שנראת כמו של משוגעים.
אבל ידעתי שאת לא משוגעת, את לא כמותם, את פשוט שונה, לא שונה
מבחינה רעה. פשוט שונה.
ישבתי כשעה, ורק התבוננתי בך,הסתכלתי עליך.
הדמעות לא הפסיקו לזלוג לי, ניסיתי להפסיק... ולא הצלחתי.
נחנקתי מהם.
באותו הרגע, המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ לי בראש.
פתאום הבנתי, שאת המלאך שלי, המלאך השומר.
עד היום לא שמתי לב.
רק היום שראיתי אותך מחוברת לכל המכשירים האלה ועם הכותונת
"השונה", הבנתי שבסך הכל ניסית לשמור עליי. את לא אשמה בכלום.
"את פשוט מלאך, ומלאכים לא מתים" חשבתי לעצמי.
נכון, בליעת כדורי שינה לא יהרגו אותך אבל הם יגרמו לך נזק.
ראיתי אותך עם המכונות האלהשמחוברות לך לורידים,והקאת בלי
הפסקה.
צמרמורת עברה בי. ורגשות מבולבלים נוצרו בי.
"איך מלאך כזה יפה יכול לנסות להתאבד?" חשבתי לעצמי,
"מה הייתי עושה בלעדייך?"
אני לא מתארת אותי בלעדיך ומקווה שאף פעם לא אצטרך לתאר.

כי את המלאך השומר שלי, ומלאכים לא מתים.


דמעות של מלאכים-גידי גוב

דמעות של מלאכים
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות
זולגות באופק דמעות ומחפשות
מהן מבקשות.

כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר
אז בעולם הזה עצוב לנו יותר
כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר
אז בעולם הזה עצוב לנו יותר, עצוב לנו יותר...

דמעות של מלאכים
מדוע הם בוכים המלאכים
אולי בגלל שזה לא קל להיות מלאך
בעולם עצוב כל כך.

וגם אנחנו כאן רוצים לבכות, לבכות איתם מה לעשות
רוצים לבכות אך הדמעות אינן יורדות הדמעות אינן יורדות