אני יושבת בחדרי, מחכה. למה? אולי לנס, אולי לאביר עם סוס לבן
שיציל אותי מהעולם הזה. אני קמה ומסיטה את הוילון, מסתכלת מבעד
לחלון. הכל זז כרגיל. המכוניות צופרות, אנשים מתעצבנים והולכים
מכות. רק השעון זז. כאילו הוא ידע שאני מחכה למשהו. אולי אני
מחכה למישהו...

אני מסתכלת שוב. השעה ארבע ורבע. המחוג הקטן של השניות נראה
כלא זז. כבר עברו שתי שניות. אני מרגישה שזה נצח!
הציפייה שלי כל כך גדולה שהיא חייבת להגיע ברגע זה. הציפיה
אוכלת אותי. למה אני מצפה? לא ברור. אולי אני מצפה לניצוץ
שיצית את ליבי, או שמישהו ייכנס לחיים שלי. רק דבר אחד אני
יודעת. אני מצפה למשהו. אולי מישהו, אולי מישהי, אולי סתם חפץ
חסר משמעות. אני מצפה למשהו שיעשה את החיים שלי ליותר
מעניינים, אתגריים, או שונים.

אני חוזרת לשבת... עדיין מחכה לו. הוא לא מגיע! אני, בינתיים,
חושבת על דברים שקרו לי בעבר, דברים שקורים לי כעת, ומה יקרה
לי עוד עשרים שנה; ואני מנסה לחשוב - איפה טעיתי? איפה החברה
שלנו טעתה? איפה הייתה התפצלות הדרכים, ואני בחרתי בדרך ללא
מוצא? ומה יהיה בעתיד? האם אני אמשיך לשבת ולחכות? אינני
יודעת.
בינתיים... אני עדיין מחכה.