מה שכתבתי, חלק מהאנשים מפרשים כעובדות...
אני, כשכתבתי את זה, לא פירשתי כעובדה.
שכל אחד יקח את זה איך שהוא רוצה.
תהנו. משיר (:

לפעמים, לאנשים לא אכפת מכלום.
מעליבים, מקללים, מכים, דוחפים או פשוט לא ממש מתייחסים.
הכי נורא שהם עושים זה להתעלם.
זאת ההרגשה שגורמת לך לרצות להיעלם, להיבלע, ולהופיע זרוק איפה
שהוא, במקום לא מוכר עם אנשים לא מוכרים. אנשים מושלמים ופרחים
מושלמים ובית מושלם, והכל יפה וטוב.

אבל החיים לא ככה. לא הכל דבש, אבל לא הכל חמוץ.
כמה פעמים רציתי לברוח מהעולם הזה.
ניסיתי, ואפילו פעם יצאתי מהבועה הזאת שלא נראתה לי, אבל הבועה
השנייה הייתה יותר נוראית, בה חשתי יותר בודדה מהקודמת, יותר
אכזרית.
אין לאן להיעלם.
בכל מקום ימצאו אותך ויחזירו אותך לעינוי התמידי.
תמיד עיניך מסתכלות עליי ויורקות עליי אש. אני מרגישה את זה.
אין בועה מושלמת, אבל גם לא קיימת בועה נוראית.
האנשים כבר לא מבינים מה זה עולם יפה.
הם רגילים לחיות בבועה מסויימת.
אני חיה בבועת הטרור, והסבל בעקבות האושר והאהבה.
דבר שפשוט בלתי אפשרי להשגה.
כן, זה נשמע פתטי, אבל ככה זה. העולם באמת אכזר.
אני רוצה הוכחה שהאהבה והאושר הם דברים אפשריים, שאני אוכל
לגעת בהם ולענוד אותם על האצבע שלי, בלי לחשוש שהם יפלו או
ישברו.
שהם לא יהיו מזכוכית! שיהיו מיהלום, קשים ושקופים.
שלא יהיו שקרים.
שתהיה אהבה טהורה.
אני יודעת שכל אחד שואף לאהבה כזאת, אבל כבר יותר משלוש שנים
אני מחכה בתור אליה, ושואלת את עצמי כל הזמן - "איפה היא?"