ממשיכים במאבק נגד הבלתי נסבלת וככל שהזמן ממשיך לו ועובר,
רגשותיי יותר ויותר מתערערים ולא מסוגלים יותר לשאת את הנטל
הזה שתקוע לי בחזה.
למדתי לא להשאיר דברים תקועים אלא לשחרר אותם כדי שלא יגרמו לי
בסוף למעשים שאף אחד לא היה רוצה לעשות, אז אני משתפת את אופיר
ברגשותיי עד כמה שהם כנים ויכולים לפגוע אני פשוט חייבת לסלקם
מבית החזה שלי.
בעיותיי לא רק שלי הן משותפות אל בעיותיו כי הבלתי נסבלת בעצם
לא קשורה רק אלי אלא לצערי אליו, אימו של אופיר שגורמת לי
להרגיש בגיהנום ולצערי גם לאופיר.  
עכשיו כשהמצב די השתנה והוא מצא עבודה, אז פחות אפשר להתראות
אחד עם השניה, בקושי סופי שבוע אנחנו מתראים. אנחנו נפגשים פעם
בשבוע אם אפשר וזה בלתי נמנע כי הוא עובד ביום שישי ולפעמים גם
בשבת אז החלטתי שלמרות שאני לא רצויה בביתו, אסע אליו יותר
מבעבר ואדחיק את הבעות הפנים ורגשותיה המתועבים שלה כלפיי ורק
אהנה להיות עם אופיר.
זה לא נשמע קל וזה באמת לא קל כי לנסוע אליו אין לי בעיה עם זה
אבל היא עושה לנו סנקציות של מצבים כמו למשל שאם אני באה
לסופשבוע אז שבוע הבא אחריו אני לא יכולה להגיע כי... טוב אין
לי ממש סיבה לומר למה כי אני לא יודעת בעצמי.
מבין שנינו היא המבוגרת אבל התנהגותה אלי כאל "דום שתיקה" בכל
פעם שאני עוברת לידה, מעיד על ילדותיותה וכהצעירה מבין שנינו
אני זאת הבוגרת ומנסה איך שהוא שלא יהיה מביך, אז יש את
ה"שלום" או "מה קורה?" אבל אין תגובה ממנה!
אופיר דיבר איתה ורב איתה לא פעם אחת אבל כמובן לאדם אטום ולא
מפותח כמוה אז אין הרבה מה לעשות, אבל אני לא וותרנית, החלטתי
לנסות לדבר איתה בעצמי (עם עזרת אופיר) כי אני צריכה גיבויי
מלא מצידו (מעיד על הבטחון ה"רב" שיש לי) ומקווה מאוד שאולי
משהוא מהשיחה יעזור.
היום שמעתי משהו די מצחיק (לפחות אותי זה הצחיק), שאופיר סיפר
לי וגם אותו זה הצחיק, הוא אמר לי שלאחותו יש חבר חדש (ראשון)
ואני ממש בכיליון עיניים מחכה להתנהגות שלה ולתגובות שלה למצב
החדש שלביתה יש פתאום חבר ואיך היא תקבל אותו לביתה (אם
בכלל).
לפעמים אני חושבת שהיא מקנאה בילדים שלה לכן היא מתנהגת כך, זה
נשמע הגיוני בכלל?!
בינתיים אני ואופיר ביחד, אוהבים אחד את השניה ולא ניתן לה או
למישהו או משהו אחר להרוס את מה שיש לנו!