מה אני לא מבין? מדוע זה כל השנאה הזו שנוצרה פתאום בתוכי? אני
יושב מול המסך ומתחיל לשנוא דבר אחד שעסקתי ואהבתי כל כך. זה
נראה לי מוזר תחילה, אבל מסתבר שזה לא.  

פתאום קפצתי על המנהל. ככה הוא יושב על הכורסא, מגרבץ לו בכיף.
מסתכל על כולם, במקום אסטרטגי ומחפש קורבנות ללכוד. בחיי, הוא
פיתח כישרון לעשות 2 פעולות מיותרות ולא לוותר על אף אחת מהן.
לפתע אני מוצא עצמי מוקף בכל חברי למשרד המומים המביטים כלפי
מלמעלה בפה פעור ומבט כועס. איזה כישרון להראות 2 דברים יחד
ולהראות אחד.

עוזרים לי לקום בתקיפות ודרישה להסברים, אבל לא יודע להסביר
איך. לרגע אני מרגיש שנאה לעבודה היחידה שעשיתי כל החיים. כל
מה שידעתי וכל מה שראיתי זה הצג הנוצץ של המחשב. שעות על גבי
שעות של מיצמוץ בעיניים, בנזילת דמעה של לחות בקשתית העין או
כאבי אצבעות, פרק. הם לא הבינו שכשהמחשב המשפחתי הראשון יצא
לשוק בבית היינו, מהראשונים בשכונה שהיה להם אותו. גיל 12, הם
לא מבינים. מטר על מטר, קיר לבן, דלת אחת ואין חלון. אין יום
אין לילה, אין חברים, אין ממש ביה"ס... מאז אותם ימים. אחר כך
בחטיבה, בתיכון ובצבא, ששם, דרך אגב, הייתי בתוך מקלט ולא הרבה
יציאה כלפי מעלה. כאשר החיים נעשו יותר מסובכים בחוץ, הייתי
מוצא את עצמי בתוך תא של חצי מטר על 30 סנטימטר מאושר על גג
העולם. היו אנשים עובדים, היו פנים מוכרים רוב הזמן, כאלו
שאומרים רק להתראות, אבל הם היו עושים פרצופים מצחיקים כאשר הם
היו מדברים בינהם ובי מביטים. לרגע אחד הם היו מתרחקים ולרגע
אחד היה נגש מאחורי בסתר ונותן לי כאפה בגב בשביל הצחוק. לא
ממש גן-עדן, אבל בטח לא גיהנום. מדי פעם שמש או אור יום, אבל
כאן במדינה שלנו חורף, אז אין ממש מקום לאור ממש של שמש.
לפעמים אומרים שמזג-האויר נמדד על-פי מה שעמוק בלב, עמוק.

כולם צועקים, קצת מנסים לברר כל מיני פרטים. צמד שוטרים נכנס
למשרד, מקמט פנים והולך בכעס לא מובן. מחבקים אותי, מלטפים
אותי בכל מיני ברכות והבוס דומם, שוכב עם רגלים מעלה. לא זז.
זו לא תנוחה חדשה בשביל הבוס הגדול. מלווים אותי לשלום בברכות,
רועמים, תוססים כאילו יש להם המון תאנות. כל הזמן בשלהם, 2
פעולות בו זמנית. קצת חמוץ מתוק או חמוץ חריף... לא החלטתי מה
הם הראו, אבל היה להם המון כבוד. אחד ביציאה של המשרד קפץ עלי
בלחיצות וחיבוקים, אבל מונעים ממנו את רצון להיות חברותי. סה"כ
חבר שפגש בחבר. השוטרים היו קצת מוזרים, גררו אותי כמו אוירון.
זה בטח כי שיחקתי עם החבר שרצה להגיד שלום. התגודדנו כמו אחים
או חברים ותיקים שהולכים קצת מכות. אולי הם הפרידו קצת כי הוא
חזק מאוד. זה מאוד כיף כאשר גוררים אותך מבלי לדעת לאן נסחפים,
גם אם זה קצת רחוק. אז ירדנו במדרגות והם עזרו לי לרדת בהמון
דחיפות. זה לא היה נעים במיוחד להתגלגל בכל המדרגות, אבל
הראשונות גרמו לי לכמה דמעות, דמעות של אושר, כמובן. אוייש,
כמה צחקתי בסוף של המקצה. רצתי עוד עוד אבל הם רק עזרו לי לקום
מהר כי הם כל הזמן אמרו לי "חכה, חכה מה יעשו לך, יא מניאק,"
עם המון רגש בהזמנה, עם המון חיבה... חיבה אומר? נכון.

אחר כך אורות והמון הבזקים חזקים של מנורות. המון קורא בשמי,
שואל שאלות. שואלים אותי "למה עשית את זה?"
"למה עשיתי מה?" הם מראים המון ששון. כולם סובבים אותי, כולם
אוהבים אותי. אני מתחיל להרגיש בכותרות. כל הזמן הייתי צריך
לענות על שאלות. הם אפילו סידרו לי מקום מאוד מכובד עם לינה
זוגית. חבר מאוד חביב, קצת גדול ומסריח, אבל סה"כ לא רע בשביל
אחד שיודע לאהוב. יותר מאוחר הם ביקשו ממני לכתוב ספר על הכל
הכל, ולשלוח להם עותק לאיזה מו"ל. המוציא לאור אמר שזה יעשה
מליונים. יקראו לספר "למה עשיתי, מה?" אמרתי בסדר, מה כבר יכול
להיות. הם הכניסו שוב פעם חפץ מאוד מוכר. כבר המון זמן לא
ראיתי את אותו מסך, שאהבתי כל כך. אחר כך הם העירו אותי
מהשינה. אני פשוט לא הבנתי איך הגיע המסך לראש של השותף שלי
לחדר.

אבל הספר עשה מליונים. אחרי קצת עריכה חדשה ועטיפה מדהימה עם
הכותרת "למה עשיתי, מה?"

סה"כ, אחרי שהם הוציאו את הדבר הזה מהחדר, הרגשתי שוב פעם הקלה
גדולה. אחר כך הם לקחו אותי להמון זמן בחדר שהיה בדיוק לאדם
אחד. קצת היה שקט, רגוע. מדי פעם, בשעות מאוד מוזרות, הגיעו
סוהרים עם חבר. החבר היה גדול-גדול וידע לתת המון אהבה. לא
ידעתי שזו חופשה קטנה בלב עיר הקירות. אבל גם שם מצאתי המון
שקט נפשי ושלווה רוחנית. כאשר זה נגמר חזרתי בחזרה למעלה
במדרגות ישר לחדר הישן, איפה שהייתי בפעם האחרונה. שום דבר לא
השתנה שם, בפרט השותף החדש. הוא לא מדבר המון ולא מסריח כמו
הקודם. אולי הוא חדש הברנש ולא יותר מדי מזיק, אבל הוא יודע
לקבל המון אהבה ונותן כאשר צריך לתת. זה לא רע פה. קצת מחניק
והאוכל לא משהו, אבל יש חלון קטן במרומי הקיר, קרוב תיקרה, עם
נוף פסטוראלי החוצה (לחצר המקסימה של הכלא) ומפעם לפעם אפשר
לראות את השמש עולה.

מוקדש לניר וצחי, שטסו לא מזמן לדרום-אמריקה. בתקווה שיהנו,
יעשו חיים ויחזרו בשלום כדי לספר לי את כל הדברים הטובים שהם
חווים כרגע (או חוו). ג'ה ישמור עליהם.