זה הלילה האחרון של החורף. דברים שמציקים בראש לא ניתנים
לביטוי על ידי נערה עילגת כל כך כמוני. אני יושבת ומסתכלת בך.,
חושבת איך פעם היית כל כך הרבה יותר מודע אליי, הרבה יותר
מבין. הבדיחות השובינסטיות המעליבות האלה לא מצחיקות אף אחד,
לא אכפת לי אם אתה באמת צוחק או לא.

אני מסתכלת לך בעיניים, מנסה למצוא רגע מתאים, רק רגע מתאים
להגיד לך. והכל עובר בראש. אני מעבירה את התסריטים הדרמטיים
המוכנים מראש בראשי, חושבת לשניה על ענבר, חושבת על קיץ וזוהר.
על אמא.
הולכת לשירותים. המראה מביטה בי ומתחת לכתפיי עיגולי זיעה
רחבים, ניתן להריח את הניחוח שנודף מהן. מסביבי מונחות הרבה
תחבושות ונייר טואלט - הוא לא שמע על אכסון בארון. אני מתחילה
לבכות. עיניים אדומות, אבל לא מצליחה, לא מצליחה להגיע לפורקן
הקדוש הזה שבו הכל יוצא החוצה ואין דרך חזרה. מורידה את המים
וחוזרת.

האגרטל הכחול בוחן אותי כשאני נכנסת חזרה לחדר. לא רק הוא, גם
אתה שואל אותי מה לקח לי כל כך הרבה זמן...
זה מדהים. מדהים כמה אדם יכול להיות כל כך קרוב אלייך וכל כך
מנותק ממך. פעם היית חש את זה.
או שאולי אני מדמיינת ומעולם לא היית חש שום דבר?  לא נראה לי,
נראה לי שהתרגלת למצב קיים. ואני לא אדם של מצב קיים.

אני מדברת שטויות רהוטות על הימים שעברו מהפעם האחרונה
שהתראנו. רואה את השיעמום בעינייך - "רק שתפסיק לדבר" - אבל
אני לא מסוגלת. לא מסוגלת להשאיר אותנו עם חלל ריק של שקט.
מפחדת. מפחדת מה יקרה. חושבת על הפחד, על תאטרון, על חום נעים
של חיבוק, על אמא..., ועוד פעם לא מסוגלת.
אתה לידי, מסתכל עליי ומתוך הקשקשת האינסופית שלי אני שומעת
אותך אומר:
"את כל כך יפה..."
אני עוצמת עיניים, אומרת:
"מספיק כבר עם זה... !", בטון עצבני-מיואש משהו...
התגובה בטח היתה נשמעת הכי מוזר בעולם אם היית מישהו אחר, אבל
אתה מחייך. אתה מכיר את הקטעים האלה שלי, שאני לא חושבת שאני
יפה או סתם זקוקה לזה שיאמרו לי את זה ושאני אכחיש. אתה נוגע
לי בבטן, אומר כמה שהיא רכה ונעימה, מדבר על דברים שטותיים לא
פחות.שמתקבלים בעניין מועט גם אצלי.
"כואבת לי הבטן, אל תלטף אותי שם", אני אומרת בניסיון נואש
לתשומת לב.
אולי עכשיו תשאל, אולי. אתה מתחיל לעלות עם היד למעלה בתנועות
סיבובויות לא מגודרות, ואני צועקת. מתיישבת במהירות, אפילו לא
מסתכלת עלייך, ואתה לא מבין. כי הכל זה תמיד הרי אותו מצב. זה
או שאני עצובה או שהכל בסדר. ונמאס לי מזה, אתה מודע שבכלל
שנמאס לי מזה...

התפרצות של זעם ובכי וכעס וחוסר בהירות. זה קורה הרבה בזמן
האחרון, נכון? אבל אתה לא חושב, לא חושב לשאול או להגיב האם
משהו משהו קורה איתי. אני מסתכלת בך בעיניים צורבות, רוצה
להוציא ולצעוק ולשאוג ולבכות את הכל החוצה. רק תשאל אותי כבר!
תשאל אותי מה קרה... תראה שFUCKING אכפת לך! אני זועקת מתוך
השקט הזה, שומעת את הזכוכית של האגרטל הכחול מתנפצת מרוב
ההשתחררות שבצעקה, לא מאמינה כמה מוסתר בפנים.
אבל הכל אותו דבר.

- היי, ילד?
- מה?
- אתה יכול לחבק אותי?
- בטח.
- אכפת לך אם נלך לישון?
- בטח שלא.
- אני אוהבת אותך.
- גם אני.

לילה טוב.