יום אחד אני אספר לה את האמת.
עד אז אני אצטרך לשקר לה.

"אני אוהבת אותך."
"אוי שיט"
"טוב, אני הולכת"
"חכי רגע ; מממ את יודעת שאת חשובה לי נכון?"
"זה כבר לא עובד עליי, נמאס לי להיות מקום שני."
"את לא מקום שני! (את כ"כ כן ! את כ"כ כן !)"
"על מי אתה עובד?!"
"על אף אחד! (עלייך!!) למה קשה לך להבין שאת חשובה לי
אולי לא כמו שאני חשוב לך אבל יש לזה משמעות אחרת לא
הייתי מנהל איתך את הויכוח הזה איתך !"
"רותם, אתה יודע מה אני מגלה פתאום-
שאני לא יודעת כלום עלייך באמת שאתה לובש כ"כ הרבה מסיכות
שאני כבר לא יודעת מי אתה באמת"
"איזה שטויות את מדברת? (יו היא כ"כ צודקת...)"
"אתה יודע שאני צודקת"
--כמה אירוני--

רגע של שקט.
פתאום לא היית יפה כמו ממקודם.
אולי אף פעם לא היית יפה באמת.
זה משנה בכלל?

"למה אתה שותק?"
"את יודעת שזו הדרך מילוט שלי."
"לא הפעם"
"אני מנסה לחשוב על מה להגיד לך"
"אני לא מתפלאת שאין לך מה"
"אני דווקא כן, בד"כ יש לי"
"זה לא בדיוק ככה. אתה תמיד יוצא מזה או בהומור או במילים
יפות
והפעם לא זה ולא זה יעזרו לך."
"אפשר חבר טלפוני?"
"די"
"טוב"

הפעם,
הפעם השקט היה רועש.

"טוב, אני הולכת"

לא היה לי מה להגיד לה.
היא הלכה.
אני נשארתי בחדר.

לבד.

אפילו הפחם נגמר לי כבר מכל השיחות האלה איתה
אז יצא שלא היה לי איך לצייר אפילו את מה שהרגשתי.
נשארתי ער עד הבוקר. היה לי חשק לצאת לרכב אבל ברוטוס
לא היה בחצר ככה שנאלצתי לותר על העניין.
היא התקשרה ב6 ושאלה אותי אם ישנתי, אמרתי לה שכן.
(אני לא מסוגל לא לשקר לה).
דיברנו איזה רבע שעה שמתוך זה איזה 13 דקות רק שתקנו.
בסוף אמרנו שנדבר בערב, ששנינו צריכים לחשוב.
אני לא הייתי צריך לחשוב הרבה. שום דבר לא השתנה וכנראה שגם לא
ישתנה. בערב לא דיברנו. אני הייתי אמור להתקשר אלייה בגלל שהיא
התקשרה בבוקר אבל לא התקשרתי,
הלכתי לקנות פחם.