היא עמדה שם, בין כל ההמון, התור הארוך המשתרך לקפיטריה
הבית-ספרית. בסך הכול רוצה לקנות שוקו.
יד קטנה עם חמישה שקלים משלמת למוכרת. כולם רוצים לראות למי
שייכת אותה יד קטנה, לבנה, ושברירית. המבטים מנמיכים, האנשים
מסתכלים עליה, מביטים בה. פשוט מתבוננים, ברחמים, בסוג של לעג.
גדולים כל כך, מאיימים כל כך,
והיא? היא קטנה כל כך...
שיערה הארוך נתקע בחולצות של אחרים, במעילים גדולים,
ברוכסנים. כל כך צפוף. היא רק רוצה כבר לצאת משם, אחרי שתקבל
את השוקו שלה.
במבט חושש, חסר כל בטחון עצמי, עיניה בוחנות אותם, מתחננות
שיפסיקו להסתכל.
דמעה עומדת בעיניה. בדיוק כמו בכל פעם שנועצים בה מבטים.
היא מנסה להדחיק את העצב,
מנסה לא לבכות, שבפעם הזאת - לא תזלוג הדמעה. היא כבר בכתה
הרבה. הרבה מידי.
אבל כולם מביטים. היא מסתובבת.
היא לא רוצה להראות להם שהם הצליחו לגרום לה לבכות, שהיא
מסוגלת לבכות. לא. היא תהיה חזקה! והיא לא תבכה.
אבל הדמעות - פשוט זולגות. אין לה לאיפה ללכת. היא כלואה שם.
היא קבלה מהמוכרת את השוקו, מסתובבת, הולכת מהמקום.
כבר לא מסתכלים עליה -
הלוואי שבפעם הבאה, לא יזלגו הדמעות. הדמעות האלו, הנוראיות.