זה התחיל ביום שטוף שמש רגיל, ככל הימים, כשהלכתי חזרה
מהעבודה, מזמזם את "שיר הבטלנים".
לפתע נשמעה ממכונית חונה מוזיקת סמבה רועשת, שהחרישה את
אוזני העוברים והשבים. חלק מהאנשים צעקו על הנהג, אבל אני
הייתי במצב-רוח טוב במיוחד, דבר נדיר לאותם ימים.
בלי להיות מודע למה שאני עושה, ככה סתם, בלי סיבה, התחלתי
לרקוד לצלילי הסמבה שבקעו מהמכונית הישנה.
האנשים סביבי הסתכלו עליי בתדהמה, לא מאמינים למראה עיניהם.
אבל אני המשכתי בתנועות הידיים, ובצעדים הקצביים לאורך
המדרכה. לפתע הצטרף אליי עוד אדם לריקוד, כבן 50, עם חליפה
ועניבה שהחל לרקוד מאחוריי, עושה את אותן תנועות כמוני.
הנהג במכונית החונה הוציא את הראש מהחלון, מתלהב מהריקוד.
לאט לאט הצטרפו עוד אנשים לטור הרוקדים, שבראשו אני רקדתי.
אישה צעירה שחזרה מהספר, נער שהלך לשיעור פרטי, וקשיש עם
מקל הליכה שניסה לחקות את תנועות הריקוד האחידות שאני
הכתבתי.  "רכבת" הריקוד התקדמה, ואיתה המכונית, שהנהג שלה
שמח וצהל למראה הריקוד ההמוני בעקבות המוזיקה שהוא השמיע.
לפעמים החליף את המוזיקה לסמבה קצבית אחרת, וככל שהמשכנו,
אני והנהג אחריי, במורד הרחוב, הצטרפו עוד ועוד אנשים לטור
הרוקדים. כולם, בתנועות אחידות, פחות או יותר, רקדו לצלילי
הסמבה.

היום כבר יש אגודה מסודרת, בשם "רוקדים ברחובות", שאני
נשיא הכבוד שלה, והדי.ג'יי הראשי הוא הנהג של המכונית ההיא.
אנחנו מארגנים ריקודי רחוב המוניים בכל הארץ, בהצלחה אדירה.
עד שיום אחד יעלה משהו חדש, שילהיב את העם, ויסחוף אחריו
את כולם, כמו שאני הצלחתי לסחוף אחרי את כל האנשים, באותו
היום, שפשוט רצו לרקוד ולהתפרק, לשכוח את המציאות הסובבת
אותנו.