"תפסיקי עם השטויות שלך" הוא אומר, מביט אליי עם העיניים
הגדולות האלה.. כאילו הוא יודע הכל, מבין הכל... ואני , אני
תמיד עם השטויות שלי. תמיד רציתי להגיד לו "בן זונה, זה
השטויות שלי! הן שלי! ובגלל שהן שלי אתה צריך לאהוב אותן כי
שטויות כאלה לא מוצאים כל יום"
אבל לא אמרתי... כי פחדתי, פחדתי לאבד אותו, פחדתי שאותן
עיניים שמבינות הכל שעברו הרבה יעלמו לי מהחיים.
ואז הוא משתיק אותי בנשיקה, שגם אם כן הייתי שותקת או שלא
הייתי.
הוא היה משתיק אותי בדרך כזאת או אחרת. הפעם זאת בנשיקה אבל
העיקרון שהוא משתיק אותי המניאק...

ואז אנחנו הולכים אליו והוא לא מדבר הרבה, כי הוא חכם מדי
בשביל לדבר, גם אז לפני המון זמן הוא אמר "אני לא מדבר הרבה,
חבל לבזבז ת'זמן בלדבר ובמיוחד הבלים ככה או ככה אני אשיג
אותך"
נכון הוא השיג אותי כי אני הכלב שלו, השפוטה שלו, בובה על
חוטים.
"רוצה נאכל?" הוא אומר לי. " מממ כן זה יהיה נחמד, מה אתה רוצה
לאכול" אפילו העדפה לאוכל אין לי.
חוזרים מהמסעדה הסינית, אכלנו סיני כי הוא רצה, ואז הוא מזיין
אותי.
ואני חוזרת הבייתה ואבא ואמא יושבים כמו זוג מזדקנים, אני אטפל
בהם.
כשאני אהיה גדולה? אולי כן ואולי לא, רוב הסיכויים שלו כי ההוא
ישתלט לי על החיים.


אמא אבא ואתה אני לא רוצה את זה יותר
אוהבת אותכם - לפחות חושבת
מצטערת על האנוכיות והכל אבל הספיק לי מזה
נתראה למעלה
אם יש דבר כזה...


עכשיו איפה הסכין גילוח?