היה זה יום קיץ חם. יום קיץ חם, וגם לח. אנשים הלכו כפופים
בעוד השמש הנחיתה עליהם מכת חום שגזלה מהם את כל כוחם, ובכוח
שכן נשאר להם, הם מחו את זיעתם, כמעין מגבים אנושיים, בלי בכלל
לשים לב.
שמואל גרשוני דווקא לא שם לב למזג האוויר באותו רגע ומפלי
הזיעה שניגרו ממצחו ומבית שחיו לא הפריעו לו כלל וכלל, ואולי
הם בעצם כן, רק שהוא לא שם לב אליהם.
מר גרשוני נכנס בחיפזון לבניין בית משפט השלום של הרצליה.
אנשים סקרו את האיש המוזר שחלף על פניהם ביעף והסתכל לצדדים
במהירות, אך עד מהרה הם חזרו לעיסוקיהם. אחרי הכל, לא היה נדיר
לראות אנשים רצים כמו מטורפים בבתי משפט. בדרך כלל, לאנשים
כאלה יש סיבות טובות לרוץ ככה.
שמואל גרשוני מחה את הזיעה ממצחו בלי לשים לב והסתכל לצדדיו,
מנסה לאתר כל רמז למיקום של בתי השימוש.
אכן, היתה למר גרשוני, אותו איש שמנמן בשנות העשרים לחייו שעבר
במהירות דרך הכניסה לבית המשפט וכמעט ונכנס באישה זקנה שעמדה
בדרכו, סיבה טובה לרוץ כמו משוגע. סיבה טובה מאוד.
מר גרשוני לא שיער ששני כריכי הטונה שהוא אכל בביתו רק שעה
לפני כן ישפיעו עליו כמו שהם השפיעו, אך העובדות דיברו בעד
עצמן - עורך הדין שמואל גרשוני היה צריך לחרבן בדחיפות.
זה כבר היה מעבר לעובדה שהמשפט הראשון בקריירה שלו נקבע לאותו
יום, זה היה מעבר לעובדה שהוא חיכה ליום הזה זמן רב וציפה לו
בכיליון עיניים, למען האמת, זה היה מעבר לכל עובדה אפשרית. ככה
זה. כשהגוף רוצה משהו, אין שום דבר שיעצור בעדו. כשבן אדם צמא,
הוא צמא. אין דבר שימנע ממנו להיות צמא חוץ ממים צוננים שימצאו
את דרכם לתוך פיו, מרטיבים את שפתיו היבשות ומלאות הסדקים,
ממלאים אותו בחיים.
הצורך האנושי יכול לגרום לאדם להשפיל את עצמו, לשכוח מעצמו
ומכל מה שחשוב לו, הכל בשביל שהוא ישיג את מטרתו הבסיסית.
אנשים לא קולטים את זה עד שהם מתקשים להשיג את אחת ממטרות אלו.
אם אדם מסויים צמא, אין לו כל בעיה ללכת ולהוציא קולה מהמקרר,
אך לאדם אחר שלא שתה כמה ימים לא תהיה כל בעיה לשתות מים מתוך
אסלה.
אסלה.
אסלה לבנה ונקייה.
גרשוני יכל לחוש את ישבנו החשוף נוגע באסלה הקרירה. הוא יכל
לחוש את הצמרמורת של הקור הפתאומי עוברת בכל גופו ואת תחושת
ההנאה של פסולת כריכי הטונה יוצאת מגופו...
"לכל הרוחות, אני חייב למצוא שירותים!", גרשוני התעורר לפתע
מחזיונותיו. הוא אחז בבטנו ששיגרה אותות אזהרה להתפרצות
באמצעות כאבי לחץ חוזרים ונשנים ונאנק קלות. ארבעה גברים
ואישה, כולם לבושים בחליפות מהודרות, חלפו לידו. הוא קלט מבט
חפוז של תמיהה מהאישה, אך עד מהרה הפמליה המשיכה בדרכה.
גרשוני התבונן לכל צדדיו. הוא לא ידע כמה זמן עוד יוכל להחזיק
מעמד מול שטף הכאבים והלחץ שבאו מאזור בטנו, אבל דבר אחד הוא
כן ידע: לא הרבה.
לפתע תפס גרשוני בכוח אדם צעיר שעבר לידו ושאל אותו היכן
השירותים.
-"ש... שם! בקצה האולם! יש שלט!", הזדעק הצעיר שלא ציפה
שגרשוני יחסום את דרכו והצביע לכיוון אליו דיבר.
גרשוני דחף את הצעיר מדרכו ואימץ את עיניו להביט לכיוון אליו
דיבר הצעיר, ואכן, בקצה האולם, עמד שלט על הקיר, עליו היה רשום
באותיות ברורות בצבע כחול על רקע לבן: "שירותים".
לפתע כל עולמו של גרשוני סבב סביב לשלט הזה. כאילו ייעודו
היחיד בחייו חסרי המשמעות היה להגיע לשם ותו לא.
הוא בעצם הפך למעין חיה נטולת רגשות. חיה אכזרית שהאינסטינקטים
שלה אמרו לה ללכת לשירותים, לא משנה מה עומד בדרכה. גם אם כוח
צבאי שלם היה עומד מולו ואומר לו לעצור במקומו, קרוב לודאי
שהוא פשוט היה מביט בהם במבט זגוגי וממשיך בדרכו.
שמואל גרשוני החל להתקדם בהליכה מהירה אל עבר השלט הנכסף, חוצה
במבטו את מסת האנשים שהתערבבו זה בזה ללא הפסקה, דוחף נשים
זקנות וממעיד שופטים, לעתים גם ההפך. "אדוני! תזהר!", קריאות
חלפו דרך אוזניו של גרשוני, אך הוא לא שם לב אליהן כלל וכלל.
הוא פשוט המשיך ללכת במסלולו אל עבר השלט, גומע אט אט את המרחק
שנותר לו בצעדיו, מסתכל איך השלט הולך וגדל מול עיניו, וכך גם
המילה שכתובה עליו - "שירותים".
"זהו, אני כמעט שם", אמר לעצמו גרשוני ונאנח. הוא חש כמו
מתחרה בריצת מרתון שרואה את קו הסיום מולו בקצה האופק ויודע
שעליו לתת עוד מאמץ אחרון, אך לאותו מתחרה, הוא ידע, אין בבטן
גוש חרא שמאיים לפרוץ ממנו בכל רגע, מלווה אותו בייסורים
קשים.
נדמה היה שהאנחה שפלט גרשוני הזיזה משהו בבטנו, כי הכאבים שלו
התחזקו והצואה החלה להתאמץ יותר כדי לצאת החוצה, כאילו כדי
להתגרות בו, כאילו מעיו אומרים: "תשכח מזה, אין סיכוי שתגיע
לשם בזמן, תפרוש בשיא".
"אלוהים אדירים", עברה במוחו של גרשוני מחשבה חפוזה, אך זו
נקטעה בעוד מאמץ של כריכי הטונה לצאת מגופו, מאמץ כרוך בכאבים
עזים שאף הוסיפו להתחזק.
הוא הגביר את קצב הליכתו עד שהחל לרוץ, חוזר לאותו טירוף בו
היה שרוי כשרק נכנס לבניין, דוהר באגרסיביות אל עבר השירותים,
מפיל אנשים תמימים בדרכו...
ולבסוף, הגיע אל השלט הנכסף. ליד השלט היה פרוזדור צר שממנו
גרשוני נכנס אל חדר שירותי הגברים, כמעט מוריד את דלת הכניסה
לחדר ממקומה.
גרשוני בחן בחופזה את החדר הגדול שהיה ריק לגמרי מאנשים ונכנס
אל תא השירותים הקרוב אליו, שם חיכתה לו אסלה נקייה ולבנה,
בדיוק כמו זו אשר ראה בדמיונו.
"הגעתי, לכל הרוחות", חשב גרשוני והתיישב על האסלה, מפשיל את
מכנסיו ותחתוניו. מעיו קלטו את מחשבתו וניסו בפעם האחרונה
להוציא את הפסולת, בהתלהבות גדולה מתמיד. גם אם גרשוני היה
מנסה לעצור בעד בטנו, הפעם הוא לא היה מצליח.
פלופ
נשמע רעש עצום, ולאחריו שקט. הזמזום העדין של מנורות הניאון
שנחו מעל הכיורים מחוץ לתא בו ישב גרשוני והאנחה העדינה שיצאה
מפיו לא הפרו את השקט הקסום ששרר באוויר.
הוא עצם את עיניו וחייך. נותן למטען ליפול במורד האסלה, חוזר
לקצב החיים הרגיל שלו, נזכר בכל הדברים הקטנים - במשפחתו,
בחבריו, במשפט הראשון שלו בחייו שנקבע לאותו יום בדיוק, לשעה
11 בבוקר.
גרשוני פקח את עיניו, הושיט את זרועו הימנית קדימה אל מול
פרצופו והסתכל על השעון המוזהב שהוא ענד עליה. המחוגים הראו את
השעה 10:45.
"יש לי עוד רבע שעה", חשב לעצמו. לפתע הוא התעשת ומיהר לנעול
את תאו - מכל ההמולה הוא שכח לגמרי לעשות את זה, אבל בסך הכל
הוא נרגע. הוא לפתע הבין שלקחה לו חצי דקה להגיע מהכניסה
לבניין בית המשפט לתא בו נמצא באותו רגע. חצי דקה שנדמתה לו
כנצח. הוא לא האמין שהספיק להגיע בזמן, אך הוא כבר שכח מזה.
אכן כן. שמואל גרשוני התרווח על מושבו באסלה ונאנח, חושב על
הכל חוץ מחצי הדקה האיומה שליוותה אותו בדרך לשירותים. במוחו
כבר צצו דברים אחרים.
הוא כבר הספיק לשכוח מאותו איש צעיר אשר הוא אחז בצווארונו
בברוטאליות רק כדי להשיג את מיקום השירותים ומכל האנשים אשר
דחף בדרכו. במוחו כבר החל לחשוב לעצמו איך יהיה במשפט וניסה
לתכנן לעצמו את התנהגותו באולם.
לאחר מספר דקות שמואל גרשוני חש מרוקן לחלוטין. הוא עצם את
עיניו והתנשם עמוקות, מוכן לצאת לדרכו למשפט הראשון בחייו. הוא
קם ממקומו והסתכל לצדדיו, ולפתע, נשימתו נעתקה.
"לא, זה לא יכול לקרות! רק לא זה!", קרעה צווחה פנימית את
מוחו של גרשוני, אך גרשוני ידע שזה קרה. אחד מסיוטיו הגדולים
ביותר התגשמו. על מתקן תלייה לבן מפלסטיק, עמד לו גליל קרטון
חום ודקיק. גליל נייר טואלט ריק.
נייר הטואלט נגמר.
שמואל גרשוני, האיש שלא פעם נקרא "מר היגיינה" בפני עמיתיו
ומשפחתו - שמואל גרשוני, האיש שהיה שוטף את ידיו לאחר שהוא לחץ
אותן עם ידיהם של אנשים אחרים -
שמואל גרשוני, האיש שחברות הסבון מזמן היו צריכות להפוך ללקוחן
המתמיד -
לשמואל גרשוני נגמר נייר הטואלט.
"אוי לא", עברה עוד מחשבה במוחו של גרשוני, עמומה מקודמה, אך
יותר מפחידה, "הפעם באמת אכלתי אותה".
גרשוני בקושי הצליח להתגבר על היצר לשים על האסלה ניירות טואלט
(כי היא "מזוהמת") מאחר ולא היתה לו ברירה, אך הוא ידע שהוא לא
יכול ללכת לאף מקום בלי שהוא ינגב את עכוזו לפני כן. הוא היה
חייב לעשות משהו, והרעיון הכי הגיוני שעלה במוחו הוא לבדוק
אם אולי בתאים האחרים יש גליל שניתן להשתמש בו.
הוא חשש שמישהו יכנס לשירותים לפתע, אך הצורך להיות היגייני
התגבר על הפחד הזה. במוחו עברה תמונה שלו נכנס לאולם בית
המשפט, מדיף ריח מסריח ומאלץ את כל הנוכחים לסתום את אפיהם
ולהעוות את פרצופיהם בגועל, תמונה זו רק הכניסה אותו לפאניקה
גדולה יותר.
גרשוני החל להסיט באיטיות את מנעול התא, כאשר לפתע אורות
הניאון של השירותים נכבו במכה, ואור כתום עמום השתרר שם, מקנה
לשירותים אווירה אפילה, כאילו היתה זו מאורה ולא תא שירותים.
"אל תחשוב על זה אפילו, גם בתאים האחרים אין", נשמע קול מוזר
ורועם. קול לא אנושי שנשמע כאילו מתוך רמקול, אך לגרשוני היתה
הרגשה משונה שהוא היחיד ששומע אותו.
שמואל גרשוני התכווץ מפחד וחזר להתיישב על האסלה. "מ... מי
זה?", שאל בלחש. הוא חש כה חסר אונים פתאום, עם מכנסיו
מופשלות, מתכווץ על האסלה בפחד.
"יש לי הרבה שמות", אמר הקול המוזר. הקול חדר דרך עצמותיו של
גרשוני ועשה לו צמרמורת נוראה בכל גופו. אי אפשר היה להגדיר
אותו - היה זה כאילו אלפי קולות של כאב וסבל התגבשו לתוך
הברות, מילים ולבסוף לתוך משפטים שלמים, "אבל הזהות שלי לא
עקרונית כלל וכלל".
הקול המרטיט פסק לרגע לדבר, נותן לנשימותיו הרועדות של גרשוני
להישמע ברור בחלל חדר שירותי הגברים.
-"מה אתה רוצה ממני?", נשמע לפתע קולו החלוש של גרשוני עוד
פעם.
-"בוא לא נתעסק עכשיו במה שאני רוצה", פסק הקול המפחיד שעד
כמה שהוא דיבר בטון רגוע, חוסר האנושיות שהיתה בו גרם לו
להישמע רק יותר מפחיד, "נתעסק במה שאתה רוצה לעת עתה, שמואל
גרשוני".
הקול עצר שוב פעם, מותיר שקט אלמותי שנדמה היה שהשתרר לתקופת
זמן אינסופית. נדמה היה שעשה את זה כדי להבהיר לגרשוני שהוא
יודע את שמו. הקול הזה לא סתם זיבל את השכל, וגרשוני ידע את
זה.
-"המשפט שלך יתחיל עוד קצת יותר מ12- דקות. במקומך הייתי
מתחיל למהר, אבל אני מבין שחסר לך משהו, נכון?".
-"כן! אבל, איך אתה יודע?...", שאל גרשוני שנרגע קצת כשחש
שהקול המוזר לפחות ידידותי אליו.
-"גליל נייר טואלט", המשיך הקול, מתעלם לחלוטין מדברי
גרשוני, "גליל דו שכבתי מתוצרת קלינקס פרימיום, 252 דפים של
רכות טבעית. 229 מ' אורך סך הכל", בעוד הקול דיבר, בתוך תא
השירותים בו נחבא גרשוני מהקול (למרות שהוא היה בטוח שהקול
רואה אותו בכל מקרה) גליל נייר טואלט החל לרחף באוויר בתוך
הילה של אור, נע באיטיות מטה ומעלה מול פניו של האיש המפוחד,
נע מולו ברכות טבעית.
"נייר איכותי, רך ונעים ביותר", פסק הקול כפרסומאי, אך
בניגוד לפרסומאי שמדבר בהתלהבות, הקול נשמע חלול, כאילו הכתיבו
לו את המילים האלה. כאילו הוא קרא אותן מתוך אריזה של ניירות
טואלט - דבר שלא היה כה רחוק מהאמת. המחשבה על איש מקריא בקול
מונוטוני דברים שכתובים על אריזת ניירות טואלט החליאה את
גרשוני.
הוא עצמו המשיך לשבת שפוף בתאו, כמפחד שמא משהו ייפול עליו.
הוא בחן את הגליל הלבן שריחף מולו. הדבר הקטן והעגול הזה שנע
בין שמיים וארץ היה בעצם הדבר שיקבע את עתידו. הוא לא יכל לשאת
את המחשבה על כך. לפתע הוא זינק בפתאומיות אל עבר הגליל, אך
נתקע בדלת, עובר דרך החיזיון המוזר.
"אני מניח שאתה רוצה שהגליל הזה יהיה שלך, הא?", שאל הקול
ופלט גיחוך מזלזל, "ובכן, אני מציע לך עסקה פשוטה".
"עסקה?", שאל גרשוני את עצמו. "זה לא צריך להיות כל כך
נורא".
"זה באמת די פשוט", המשיך הקול, קורא את מחשבותיו של גרשוני,
"אתה תקבל כמה גלילי נייר טואלט שתרצה, פלוס מגבונים לחים
אפילו, בתמורה לדבר קטן וחסר משמעות...".
הקול עצר, נותן מעין פאוזה דרמטית, אך מיד המשיך.
"...נשמתך".
גרשוני פלט מעין צווחה קצרצרה ומאולתרת כאשר שמע את המילה
האחרונה, ועוד אחת קצת יותר ארוכה ורצינית כאשר הבין למי שייך
הקול המפחיד. אכן כן, לאותו מיתוס שהתגלה מסיפור איוב, החרא,
הרשע, המגעיל, המתועב - קבלו אותו - ה-ש-ט-ן!
"אוקיי, גרשוני, תירגע", ניסה האיש לחזור לעשתונותיו. קצת
קשה לעשות את זה כשאתה מגלה שהשטן בכבודו ובעצמו ניצב מולך
ומציע לך עסקה שאתה לא יכול לסרב לה. הוא המשיך להתנשם
במהירות, בקצב אף יותר גדול ממקודם והותיר שקט בבית השימוש של
הגברים שניצב לו אי שם בבית משפט השלום של הרצליה.
"כדאי שתירגע, אני לא אעשה לך כלום. כל מה שאני רוצה זה את
הנשמה שלך", חזר הקול המפחיד ודיבר. ככל הנראה זו לא היתה
הפעם הראשונה שניצב מול כזה מצב שכן הוא נשמע רגיל למצבים
כאלה, "זה לא יכאב או משהו. אני אתן לך את מה שאתה רוצה ואתה
תיתן לי את מה שאני רוצה. לא פשוט?".
גרשוני הסכים. זה באמת נשמע פשוט. אבל משום מה הוא ידע שחייב
להיות מלכוד. תמיד יש מלכוד שמתעסקים עם השטן. "מה אתה,
מפגר?", הכתה בו לפתע מחשבה, "איזה מלכוד - איזה נעליים! הוא
לוקח לך את הנשמה! מה עוד אתה רוצה שהוא יעשה? יגנוב לך את
הכסף?! כאילו שזה לא מספיק!".
והיתה במחשבה הזו נקודה מסוימת, גרשוני ידע, אבל הוא לא חש
משוכנע. משהו בלם אותו. משהו אמר לו שהוא צריך נייר טואלט,
אחרת חייו יהרסו...
בדיוק כמו שהם נהרסו כאשר היה בן 6, בכיתה א'. גרשוני עצם את
עיניו ובפחד, נזכר באותו יום נורא.

שמוליק גרשוני התקדם באיטיות אל תוך שירותי הבנים של בית סיפרו
- בית ספר יסודי על שם ביאליק.
היתה זו הפעם הראשונה בה הוא אי פעם היה צריך ללכת לשירותים
במקום ציבורי והוא חש קצת מוזר. רק חמש דקות לפני כן ישב
בשיעור תורה והקשיב למורה רבקה כמו כל שאר התלמידים, כאשר לפתע
בטנו החלה להשמיע רעשים מוזרים (דינה ורונית שישבו מאחוריו
החלו לצחקק חרישית כאשר הן שמעו אותם). שמוליק לא ידע מה
לעשות, אבל הוא הקשיב למוחו שאמר לו להרים את אצבעו ולבקש ללכת
לשירותים. רבקה הביטה אליו וחייכה בעודה אומרת לו לחזור כמה
שיותר מהר.
שמוליק נכנס לאחד מתאי השירותים והביט אחוז פלצות במחזה שנגלה
אליו: אסלה ענקית ניצבה מולו ואיימה לאכול אותו. כמובן שמדובר
באסלה רגילה, רק שהוא לא היה רגיל לכל אסלה שלא היתה בביתו.
הוא התיישב בחשש על האסלה והחל לעשות את צרכיו. לא לקח לו הרבה
זמן עד שהתרוקן. "נו, זה לא היה כל כך נורא", חשב לעצמו.
הוא קם מן האסלה לנגב את ישבנו, אך אבוי -
לא היה נייר טואלט!
"אוי לא, אוי לא", חשב לעצמו שמוליק, "אמא אף פעם לא אמרה
לי מה עושים בכזה מצב. אולי כדאי שאני אלך לשאול את המורה, היא
תדע מה לעשות".
שמוליק מיהר ופתח את דלת תאו, מכנסיו ותחתוניו עדיין מופשלים,
ורץ במהרה אל עבר כיתתו. הוא לא הבחין אף לרגע אחד בתלמידים
ההמומים שהביטו בו בתדהמה בעוד הוא דידה בקושי הלאה (תחתוניו
הקשו עליו לרוץ).
"רבקה, נגמר הנייר טואלט", צעק שמוליק כאשר נכנס לכיתתו והפריע
למורה לספר על פרק א', בראשית, אך היא לא אמרה לו מילה. היא
פשוט הפסיקה לדבר והסתכלה עליו בפה פעור. תלמידי הכיתה דווקא
כן הגיבו. הם צחקו.

באותו רגע בו השטן הציע לגרשוני את העסקה, הדהד צחוקם של
התלמידים במוחו.
מאז אותו יום, כל התלמידים בשכבה שלו התחילו לצחוק עליו עד
שהוא הגיע לחטיבת הביניים. הוא לא שכח איך הם היו צועקים לו.
"נגמר לך הנייר טואלט, הא שמוליק? רוצה שרבקה תנגב לך את
התחת?!".
הוא לא יכל לשאת את זה.
מאז אותו היום הוא פחד לחרבן במקומות ציבוריים והוא הפך, בעצם,
לטיפוס היגייני בצורה קיצונית.
הוא פקח את עינייו ומולו ריחפו נייר ובסמוך אליו עט נובע.
"זה לא כל כך מסובך", פתח הקול שמשום מה גרשוני לא התגעגע
אליו במיוחד, "פשוט תחתום בתחתית המסמך, וגמרנו. כמה שתעשה את
זו יותר מהר - ככה יש סיכוי טוב יותר שתגיע למשפט בזמן".
גרשוני היסס מספר שניות. הוא קרא במהירות את המסמך עליו היה
כתוב באותיות גדולות: "אני מוכן לתת את נשמתי לשטן בתמורה
לגליל נייר טואלט דו שכבתי". בשתי נקודות בתחתית המסמך היה
כתוב: "על החתום". אחת מהן בערה בלהבה שלא הפסיקה לבעור ותו לא
לרגע אחד. השניה  עמדה לה ריקה.
"נו, למה אתה מחכה?! אתה רוצה שרבקה תנגב לך את התחת?!",
התפרץ לפתע הקול בזעם.
גרשוני התאפק בכוח שלא לבכות. הוא היה צריך לדעת שהשטן יפגע
במקום רגיש. כמה שלא ניסה, הוא לא הצליח שלא לחשוב על פרצופי
הילדים שהצביעו עליו. צחוקם הדהד במוחו ולא הרפה. הוא לא הצליח
להחזיק מעמד יותר, ולבסוף, קרס וחתם על המסמך.
"יופי", אמר הקול. גרשוני היה מוכן להישבע שהוא יכל לשמוע את
חיוכו של השטן בזמן שהוא אמר את זה. "ועכשיו, פשוט תעמוד
במקום למשך כמה שניות...".
גרשוני נעמד במקומו, מפוחד. רק אידיוט יתנגד לדבר שאמר לו השטן
וגרשוני לא תכנן להיות אותו אידיוט. "נעים לעשות איתך
עסקים", הוסיף הקול לאחר מספר שניות של דממה. יותר גרשוני לא
שמע אותו לעולם.
גרשוני עמד וציפה לגרוע מכל, כאשר לפתע אפף אותו אור לבן שהלך
והתחזק, מסנוור אותו, ואז, בפתאומיות מוחלטת, נשמע רעש מוזר
באוזניו והן נפתחו, כמו שקורה בדרך כלל לאנשים כשהם נמצאים
בגובה רב. באותו רגע בו אוזניו של גרשוני "נפתחו", האור החזק
נעלם והוא מצא את עצמו בתא השירותים, כמו שהוא רק הגיע לשם.
הכל היה כרגיל, אורות הניאון עבדו, הקול המוזר נעלם וממתקן
התלייה הלבן השתלשל לו נייר טואלט דקיק מתוך הגליל שהיה כלוא
במתקן.
"זהו?", חלפה מחשבה מהססת במוחו של גרשוני, "זה נגמר?".
הוא נותר במקומו עוד מספר שניות ולבסוף התעשת. הוא החל לנגב את
עכוזו בזריזות וביסודיות וכאשר סיים, הוריד את המים.
גרשוני פתח את דלת התא בו ישב ופתאום עצר והסתכל על שעונו.
"המשפט כבר התחיל...", אמר לעצמו, אך הוא שם לב לפתע שזה לא
ממש מעניין אותו.
הוא יצא באיטיות מאזור השירותים והגיע בחזרה לאולם הכניסה של
בניין בית המשפט. הוא התבונן במסת האנשים שהמשיכה ללכת
לכיוונים שונים כאילו דבר לא השתנה מהרגע שרץ לכיוון השירותים.
הוא התבונן בהם וחש סלידה עמוקה.
"אין לי חשק ללכת למשפט עכשיו. אין לי חשק לכלום, לכל
הרוחות", גרשוני הבין. הוא יצא מאולם הכניסה, נכנס למכוניתו
ונסע לביתו.

גרשוני לא חש שונה בלי הנשמה שלו, למען האמת, הוא העדיף להיות
בלעדיה. אמנם לקוחו של גרשוני הפסיד במשפט ועוד התקשר אליו
וכינה אותו "יצור חסר לב" על כך שהוא לא בא למשפט והותיר אותו
בחסות עצמו, אבל גרשוני לא התרשם. חוץ מזה, הוא ידע, הוא לא
יצור חסר לב, הוא יצור חסר נשמה.
מאז אותו יום בו גרשוני החליף את נשמתו תמורת נייר טואלט, הוא
איבד כל חשק ותאווה שאי פעם היו לו. הוא החל להסתגר בביתו כאשר
מדי פעם אכל וישן, אך מלבד לאלה, הוא פשוט היה יושב ובוהה בקיר
בחוסר מטרה.
כאשר חש עקצוץ קל בבטנו שהורה לו שמוטב שילך לשירותים, הוא
נאנח ונשאר במקומו. לא היה לו חשק לזוז.
"נו טוב", אמר לעצמו, "לפחות אני לא צריך לחשוש מזה שייגמר
נייר הטואלט".