ישנו קו מסויים שהמים אף פעם לא מעיזים לעבור. כשאוליבר ודאריה
היו בונים את הארמונות שלהם בחול, הם תמיד ידעו שכדאי לבנות
אותם מעבר לקו הזה, והם טרחו להביא את החול הרטוב עד אל מעבר
לקו. כך נגזר על ערמות הבוץ שפוסלו על ידי הילדים להרמס מתחת
כפותיהם של הכלבים המשוטטים בלילות, ואף לא רוח טובה אחת,
ורוחות טובות לא חסרו מעבר לגדותיו של אגם טא-שי, האלה בחסדה
לאחד את הבוץ המכסף ללחות עם מי האגם.
טא-שי זה השם העתיק של האגם, אף אחד לא הצליח מעולם לחשוב על
שם טוב יותר. אם תגיעו הנה אל תשכחו לשאול על החנות הטבעונית
שנמצאת בצד המזרחי, כך היה מומלץ בכל עלוני התיירות. בעצם,
האינדיאנית שהייתה מנהלת את החנות היא היחידה בכל האזור שידעה
שפירוש השם באינדיאנית הוא אגם הדם ושקוראים לאגם ככה בגלל
חלוקי הנחל האדומים המפוזרים בקרקעית וגם על החוף, אותן אבנים
שמפרכסות את פני האגם כמו הלחיים הצבוטות של ילד שזכה בביקור
מהדודות האוהבות שלו. כלומר, גם אני יודע, אבל רק בגלל שהיא
סיפרה את זה לג'וש ,הדוד של אוליבר, והוא סיפר את זה לאוליבר
ואוליבר אף פעם לא היה מקום טוב לטמון סודות. בילדותו זה היה
כי הוא היה מדבר בשנתו, ועכשיו זה בגלל שהוא שיכור כל הזמן.
הוא נולד בעיר ואף פעם לא ראה אגם עד שהגיא לטא-שי. היה לו
הרבה דימיון, לאוליבר, הוא תמיד היה מנסה לדמיין את גן העדן
שאליו אמא שלו הגיע אחרי שהיא התאבדה. הוא עצמו, בכל אופן עבר
לגור עם ג'וש ודאריה.
בקשר לדאריה, היא אף פעם לא אהבה את האגם. היה לה חלומות
מטורפים בקשר לעיר הגדולה, לא ממש היה לה אכפת על איזו עיר
מדובר. היא הייתה מאוד שונה מנטשה,  שהייתה החברה שלי באותם
ימים, ובכלל היה נדמה שהאגם מותאם היה לה כמו הבגדים הגדולים
ממידתה שנהגה ללבוש. היא הייתה גדולה מאולי (כך היא קראה לו,
והיא הייתה היחידה שקראה לו כך) בשנתיים, ובניגוד אליו, מעולם
לא הכירה אף אחד מבני משפחתה. ג'וש אסף אותה אליו כשהייתה בת
ארבע. אוליבר הצטרף אליהם כשכבר מלאו לו עשר שנים. היא גם
הייתה עושה חיקויים ממש מצחיקים של אלביס וגם של צ'רלי צפלין.
לא היה הרבה אפשרויות לבילויים מחוכמים בטא-שי. ובשביל אוליבר,
החיקויים של דאריה היו הדבר הכי קרוב לקולנוע או תיאטרון שאפשר
להגיע אליו שם.
קולנוע? דאריה בכלל לא ידעה מה זה עד שהוא סיפר לה. הוא היה
מספר לה הרבה על העיר, לא כל כך בגלל שאהב לדבר על כך, יותר
בגלל הנידנודים שלה. לה לא היה הרבה מה לספר לו בחזרה, היא
סיפרה לו על הקו שהמים של טא-שי לא מעיזים לחצות וזה עניין
אותו רק בהתחלה, כשהוא התלהב מארמונות הבוץ. אחר כך הוא הבין
שבכל מקרה הכלבים דורכים על הטירות בלילה וזה לא ממש משנה איפה
בונים אותן. עת התקפי הזעם החלו לפקוד אותו הוא היה הורס את
הארמונות בעצמו, מיד אחר שערם אותם. כשהיה בן ארבע עשרה נמאסו
עליו החיקויים שלה והוא החל למצוא לעצמו דברים אחרים לעשות.
בהתחלה היה בא איתי לשחק בייסבול אחרי הצהריים. אבל היינו רק
שנינו וזה היה די משעמם. ג'וש הציע לו עבודה בחנות היינות
ואוליבר הסכים. משעמום.
לג'וש היה כרם קטן, כמה גפנים שגדלו פרא וחנות שבה מכר את
תוצרתם. החנות שלו הייתה סמוכה לחנותה של האינדיאנית, אבל כעת
שתי החנויות שוממות. פעם אוליבר פלט בשנתו שג'וש אמר לו
שהאינדיאנים אינם מאמינים בלהעביר את רכושם הלאה, לצאצאיהם או
בכלל. ג'וש היה מאוד קרוב אל האינדיאנית.
אוליבר היה שוטף את הבקבוקים הישנים שאנשים החזירו בחזרה לחנות
עם צינור גומי ישן. למעשה, עד אז ג'וש בכלל לא היה טורח לשטוף
אותם. אבל הוא ידע שחשוב שהילד לא יישב כל היום בבית. עת התקפי
הזעם שבו לפקוד את אוליבר, הוא היה שובר בקבוקים, בדרך כלל מיד
לאחר ששטף אותם. זה היה מאוד עצוב כשהוא מת, הדוד ג'וש, אבל זה
קרה קצת לפני שדאריה ואוליבר התחתנו, אז האנשים לא היו כל כך
עצובים בסופו של דבר.
פעם אוליבר כתב לנטשה מכתב. כשאני הצעתי לנטשה חברות זה היה
עוד לפני שאוליבר בכלל הגיע לטא-שי, ואת דאריה בכלל לא הכרתי,
נטשה תמיד הייתה הכי  יפה באגם. ואפילו יותר משהייתה יפה היא
הייתה מתאימה לנוף. היה לה שיער בצבע הערבה ועיניים שלפעמים
היו חומות ולפעמים ירוקות, וזה היה תלוי בעיקר בשמש. נטשה אהבה
לשבת ולהשתזף עד שעורה היה מקבל את צבע הסלעים האדומים. היא
הייתה חלק מהתמונה כמו זיקית על גבעול ירוק של שיבולת שועל.
אוליבר תמיד היה מביט עלינו, כשהיינו לבד על החוף. הוא היה
יושב על אחד הסלעים. בדרך כלל כותב משהו, בדרך כלל לוגם
מבקבוקים שהיה סוחב מהחנות היינות של ג'וש. באותם ימים הוא היה
נוהג להשתכר ולהקיא כמו צפרדע שנפלה לתוך חבית בירה. פעם אחת
ראיתי אותו תולש דף מהמחברת שכתב, מגלגל אותו, דוחף לתוך
הבקבוק הריק וזורק אותו רחוק אל תוך המים. כשהימים חלפו הבנתי
שזה היה בקבוק אחד מני רבים ושכולם היו מיועדים לאישה שאחזתי
בין זרועותי.
נטשה אף פעם לא הבחינה במים המתנפצים כשהבקבוק פוגע בהם. היא
גם מעולם לא הבחינה באוליבר באותם ימים. "חזור הבייתה, ילד"
הייתי חושב כשהיא הייתה לוחשת באזני מילים שלא טרחתי להקשיב
להם. "תחזור אל הגפנים בכרם של ג'וש. צומחות לך שם זוג שפתיים
שיוכלו לשכר אותך יותר מכל משקה מגלף".
הוא שמע לי אפילו אם לא ממש שמע אותי, ואולי זה לא הייתי אני
אלא הרוח הטובה של הדוד ג'וש שדחפה אותו אל דאריה. בשנתו
העשרים נשא אותה לאישה. כל חתונה שנערכה באגם הייתה חגיגה, כי
לא הרבה היו הזוגות הצעירים שהתחתנו שם. אולם בשנה בו נשאתי
אני את נטשה, ואוליבר את דאריה, השמחה הייתה כה גדולה עד כי
היה נדמה שאפילו השמיים משקפים את השני של מי האגם. הדבר היחיד
שלא היה אדום באותה שנה היה עורה של האינדיאנית מהחנות
הטבעונית. היא הייתה חיוורת לחלוטין.
היא תמיד דיברה, האינדיאנית על הרוחות הטובות של האגם. על כך
שהאנשים שחיו לידו לעולם לא יעזבו אותו, וימשיכו לנשוב לאורך
החופים, למשוך את הגלים אליהם או מהם, להרים גאות או להשפיל את
המים אל הקרקעית האדומה. היא טענה שהרוחות לא שולטות רק
בטא-שי, אלא גם באנשים שחיים תחת כנפיהן. והן מסוגלות לקרב
אנשים או להרחיק אותם זה מזה. לא הרבה אנשים הקשיבו
לאינדיאנית, אולי בגלל שהייתה מגדלת אופיום ומזקקת אותו בעצמה
להרואין שהתנקז לורידיה. היא מתה ממנת יתר, לבנה כמו הסמים
שסתמו את מסלול החיים אל ליבה. ג'וש בכל אופן היה מקשיב לה
תמיד. משאלתו האחרונה, כששכב על מיטתו, ושתה את התה שהכינה לו,
הייתה שדאריה ואוליבר יסתדרו ביניהם.
הדברים לא תמיד קורים כפי שהרוחות רצו. הם היו אומללים, שניהם.
הם מכרו את החנות ואת הכרם. באין יורש לאינדיאנית הם הרשו
לעצמם לנהל אותה בעצמם. דאריה הייתה מנסה לתפוס את מקומה של
אדומת העור בחנות על האגם, ואוליבר היה מנסה לברוח מהמציאות.
הוא היה שותה ומעשן, ומשגילה את מצבורי האופיום תחת קרשי החנות
הטבעונית, החל גם הוא לדקור את עצמו עם המזרק. תמיד היה מאשים
את דאריה העלובה בהתקפי הזעם שלו. ג'וש בודאי היה אומר שזו
רוחה של האינדיאנית שמסכסכת ביניהם, אבל דאריה לקחה קשה את
האשמות של אוליבר. כשהיא מחפשת לא-דבר מלבד האושר של בעלה,
מילאה את כיסי סינרה באבנים האדומות של הנהר והחלה צועדת אל
תוכו. האגם גאה ובלע לתוכו את העלמה האומללה.
על אף יהבה של דאריה, מותה לא עזר ממש לאוליבר. הוא היה גלמוד
ונרקומן. וללא אישתו לצידו היה נראה כקליפה שנסחט ממנה הפרי.
בדיעבד, ניכר היה שהוא זקוק לזו שאהב מרחוק בשחרותו.
זמן קצר לאחר מכן החלו להופיע הבקבוקים. צצים קופצים מתוך המים
ישר אל זרועותיה של נטשה. הראשון הגיע לפני כחודש. האישה שאיתי
- כך נהגתי לכנותה בפני הבריות, מלא גאוה על כך שאני, ולא אחר
נשאתי את היפה מבין הגידולים שגדלו על גדות האגם הפוריים -
שכבה על החוף, השתזפה כהרגלה ונעלמה בינות חלוקי הנחל. דרך
הצהר בבקתה שהוריש לי אבי, צפיתי בה מוצאת את הבקבוק ואת המכתב
שבתוכו, קוראת את הכתוב בו בהתרגשות ומזילה דמעה. עצמתי את
עיניי וניסיתי בכל כוחי להזכר מתי ראיתי אותה מתרגשת כל כך,
כשפקחתי אותן לבסוף היא כבר הייתה כל כולה שלו. כל בוקר הייתה
מוצאת בקבוק נוסף, הייתה יוצאת כשחשבה שאני עדיין ישן, ולאחר
שעזבה את הבקתה הייתי מביט בה בחלון, רואה כיצד היא מחזיקה
ביראת קודש את מכתבי האהבה של אוליבר הצעיר. דאריה הטובה, לאחר
שטבעה מצאה את הבקבוקים הירוקים-כהים על סלעי הארגמן שבקרקעית.
היא החליטה להעניק לאוליבר את האושר שלא יכלה להעניק לו
בחייו.

עכשיו הם הולכים שניהם. אוליבר ונטשה, על החוף, מטיילים יד
ביד. ואני צופה בהם לעת ערביים ונותן לרוחות ללטף את שערי. אני
רחוק מכדי להבחין בברק בעיניו עת הוא מעביר את אמתו על גבה
העטוי שמלת שיפון דקה, והסומק אינו ניכר בלחייה השזופות אחר
שנשקה לו בעדינות.
אני יושב קצת מעבר לקו הגבול של המים והם, כמנהגם, אינם
מעיזים אל מעבר לקצות אצבעות הרגליים היחפות שלי. הגפרורים
שבכיסי מחכים כחיילים צייתנים עד שאשחיר את ראשו של אחד מהם
להצית את הדפים הללו. את האפר אשלח עם הרוחות הטובות על פני
המים. ואמשיך לתהות מתי אוכל לכתוב את הדברים הללו כך שיהיו
ראויים לגורל טוב מזה.