אמנון ליפקין שחק היה המג"ד של אבא שלי בגדוד חמישים.  זה
הצחיק אותו שהמג"ד שלו יהיה הרמטכ"ל שלי, זה  גרם לו לספר על
היום שבו שזרקו אותו מקורס צניחה. אבא שלי תמיד אהב להתחכם.
באותו היום בדרך למטוס אבא פלט הערה לא במקום, צרוף מיוחד של
פתיחה ושל החברה של הסמל. לרוע מזלו הסמל בדיוק עבר מאחור,
והעיף אותו מקורס צניחה. אבא שלי נעלב, מיהר להיכנס למג"ד,
אותו ליפקין שחק, ואמר לו בדום מתוח שאם הוא לא צונח אין לו מה
לעשות בצנחנים. המג"ד הרים את הראש מעל המכתבה הביט בו ואמר
בשקט "אתה חושב שכל החבר'ה שלך שצונחים עכשיו יצנחו פעם
במלחמה?"
אבא שלי חזר לגדוד אבל סרב לחבוש כומתה אדומה, עד סוף השרות
הוא הסתובב עם כומתת בקו"ם על הראש, הוא לא הרגיש יותר צנחן
אמיתי.

דוד מרדכי ודוד אברום היו שניהם בצנחנים, אחד בתעלה ואחד בקרב
על ירושלים. כל יום שישי בארוחת ערב הם היו מספרים על המסעות
מסביב לפרדסים בבית ליד, על הרס"ר שהיה מאיים שאם מישהו יעז
לקטוף תפוז הוא יעוף אצלו לכלא מייד. הסיפורים על הצניחות
הראשונות, על אנשים שנחתו כמו נר שהמצנח לא נפתח, ההתרגשות
האוחזת בך לפני הקפיצה, הגוף שמסרב לזוז, הדחיפה של הסמל שזורק
אותך החוצה, המכה החזקה בכתפיים.

אני ראיתי את המראות ושמעתי את הקולות. שנה לפני הגיוס החלטתי
שאני חייב להתאמן כדי להגיע לצנחנים. הוצאתי את נעלי הספורט
מתחת למיטה ויצאתי לרוץ, מקיף את הגדר של המושב בריצה, עובר
ליד השער, מנופף לחיילים השומרים שם וממשיך לרוץ ולבסוף מקנח
על המתח במגרש הכדורסל. כך, יום כן ויום לא, במשך השנה, יוצא
לרוץ, מנופף לחיילים וממשיך קדימה.
הילדים במושב התרגלו לראות אותי רץ; חלקם היו מצטרפים אלי
לריצה, חלקם היו פורשים אחרי כמה מטרים וחלקם היו מנסים להדביק
אותי, נדמה שכל המושב נדבק בחיידק.
כחצי שנה לפני הגיוס התחילו להגיע הזימונים, אותם מכתבים
מהיחידות הקוראות לך לבוא אליהן, בתחילה חיל האוויר אחר כך חיל
הים, אבל אני רציתי רק דבר אחד, לקבל כנפיים ולחבוש כומתה
אדומה. עד אשר הגיע הזימון המיוחל: "עליך להתייצב בבסיס תל
השומר בשעה עשר וחצי בדיוק ברחבה שמול השקם."

לא הצלחתי לישון כל אותו הלילה. חשבתי על הרכב מהמושב שייקח
אותי עד לבקו"ם, נזכרתי בדבריו של יונתן גפן על היום בו הוא
יצא להסתובב ברחובות תל אביב שלראשו הכומתה האדומה. חשבתי על
דן בן אמוץ, אשר פגש חיילת מהחטיבה ברחובות תל אביב. הוא הוביל
אותה לביתו שביפו, הוריד מעליה את הירכית ופרש אותה על המיטה,
ביקש ממנה לפשוט את החצאית ושם אותה לצידה ומעל הכל הוא שם את
הכומתה האדומה. הוא הביט בבחורה העירומה, פרק את צמתה, נתן
לשיער החום שלה לגלוש על כתפיה החשופות ואז נשכב על המיטה
וזיין את המדים הפרושים שם.
לא יכלתי להמשיך לשכב במיטה. לבסוף הוצאתי את הנעלים ויצאתי
לרוץ, מקיף בפעם האחרונה את הגדר של המושב.

עשר וחצי, ברחבה מול השקם. עשרות צעירים בעיניים בורקות, לחלקם
כיפה על הראש לחלקם בלורית מתנפנפת. עמדנו בתור להיכנס
לבדיקות. הרופא, רוסי בדרגות של סגן, ביקש מאתנו לעמוד על רגל
אחת, להתכופף קדימה ולהרים רגל באוויר. הוא בחן אותי עומד.
ביקש ממני לעמוד ישר, ניסיתי, אלוהים יודע שניסיתי, אפילו
תפסתי בפינה של השולחן, אבל הרופא קבע שאני לא כשיר והמליץ לי
לבדוק את הברכיים. יצאתי משם בריצה, העיניים בורקות אבל הפעם
לא מהתרגשות. הרכב מהמושב לא חיכה לי ביציאה. לקחתי לי מונית
לתל אביב. מסתובב ברחובות תל אביב כמו יונתן גפן, אבל אף אחד
לא מחכה לי שם. הלכתי טועה ברחובות תל אביב הישנה, חושב על
האנשים שמחכים לי במושב, על כל הילדים שראו בי גיבור, עד
שנעצרתי, מרים את הראש לשמיים, מגדל שלום מאיר. מכאן כל תל
אביב פרושה תחתך. הנה יפו של דן בן אמוץ. בימים יפים אפשר
לראות מכאן רחוק יותר, אפילו את סירקין, אפילו את הפרדסים של
כפר יונה, הנה התפוזים של הרס"ר של בית ליד. סוף-סוף הגעתי לאן
שרציתי, רק להושיט יד ולגעת, רק לעמוד על הקצה, עוד רגע תגיע
הדחיפה. השרירים מתוחים, הגוף מלא אדרנלין. הנה אני מגיע, בית
ליד, הנה אני פורש כנפיים.