ואני יורדת, במורד הירידה הגדולה של החיים,
ובין שמיים, ים ובתים -
עיגול ענק בצבע מדהים:
שמש כתומה על שמיים וורודים.

וגם היא יורדת לה במהירות,
שומרת על זוהר גם בנפילה,
מידרדרת מהר אבל ביתר קלות,
כאילו תעלה שוב בבוקר הבא.

ופתאום אני עוברת ליד אוטובוס בחנייה,
והשמש ממהרת, היא לא מחכה,
והוא, כמו כל אוטובוס, ארוך שכזה,
והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו,
זה שכשאני אחלוף על פניו,
היא כבר לא תהיה.


וכל דבר גורם לי לדמוע,
מעין לחלוחית קלה בעיניים,
שיחה ברכבת ושמש ענקית בשמיים,
שירים של ברי ויונתן גפן,
ודמעות שאמא כבר לא שומרת בבטן.

זה לא עצב,
זו מלנכוליה.
לא מספיק בשביל לבכות,
אלא רק בשביל לדמוע.

כי שום דבר לא מצליח לגרום לי לבכות,
באמת לבכות,
להוציא את הכל,
כמו תינוק מגודל,
או גור כלבים אומלל,
וכשהשמש נעלמת,
אני חושבת,
אולי לא זו הירידה הגדולה בכלל.