הרמתי את היד וסימנתי למלצר את הסימן הבינלאומי לחשבון. הוא
קלט אותי ושפמו התרומם קלות כשחייך לעברי חיוך מבין. פניתי
חזרה אל השולחן וחייכתי אל רונית. היא בתגובה חייכה אלי חזרה
חיוך רגוע ומקסים.
"הדג היה מצוין", אמרה.
"גם שלי", אמרתי בתשובה וקראתי ליואב, שהסתכל בעיון בסירות
הדיג שבמעגנה, שיזהר לא ליפול מעבר למעקה.
"אני כל כך שמחה, שיכולת להשתחרר מהעבודה לשבוע. כבר מזמן לא
הייתה לנו חופשה משפחתית", אמרה רונית.
חייכתי בתשובה וליטפתי את הראש הזהוב של יוני.
"ממש קשה להאמין, שרק לפני 15 שנה אי אפשר היה להגיע לכאן
והנה, אנחנו יושבים במסעדה מול הים והכל כל כך רגוע ושקט
כאן".
חייכתי שוב. עזה בהחלט השתנתה מאז הפעם האחרונה שביקרתי בה.
מרצפות הטיילת החדשה, שהוקמה בסיוע כספים אמריקאים וישראלים,
נצצו באור השמש השוקעת. שתי תיירות שוודיות זהובות שיער מקפלות
את מגבות החוף שלהן לאות כי קרני השמש האחרונות לא יוכלו עוד
להשחים את גופן. זוג תיירים קשישים ושבעים לידנו דנים בירידות
האחרונות בשער היורו. אכן מקום שונה.
שילמתי את החשבון והשארתי טיפ נדיב למלצר, שחיוכו חשף שורה של
שיניים צהובות מניקוטין וקפה, והתחלנו ללכת לכיוון השוק הראשי
של עזה, שם אמור להיפתח, על פי המדריך, שוק לילה ססגוני.
כשנכנסנו לרחוב הבליח בי רסיס זיכרון. תמונה של המון אדם מתקבץ
וצועק בתוך ענן של עשן שחור וגז מדמיע. ניערתי במהירות את
הזיכרון מראשי ופניתי לעקוב אחרי יואב ויוני, שפרצו בריצה
מלווה בצחוק אל בינות לדוכני השוק. כשראיתי אותם נעצרים ליד
אחד מדוכני המזכרות נרגעתי ופניתי לראות את רונית פולטת אף היא
אנחת רווחה. רונית קלטה את המבט שלי וחייכה. חייכתי חזרה.
רונית שילבה את ידה בידי והמשכנו ללכת לאורך הרחוב המלא דוכנים
צבעוניים שהציעו מבחר של בדים, מזכרות ובגדים.
התבוננתי סביבי בשפע הצבעים. אישה זקנה לבושה שחורים התבוננה
בי בעיניים כבויות ועוררה בי עוד זיכרון. מהדורת חדשות בה
מופיעה אישה המתבוננת לעבר המצלמה ונושאת בידה את תמונת בנה
שהתאבד בפיגוע בלב תל-אביב.
ניתקתי את מבטי ממבטה ושמתי לב שידה של רונית כבר לא שלובה
בידי. הבטתי סביבי בבהלה וראיתי אותה אוספת את יואב ויוני
מהדוכן. התקרבתי אליהם ושמעתי אותה מתווכחת עם יוני, שהיה נחוש
בדעתו לקנות כלוב שהכיל מתוכו זוג עכברים לבנים. רונית ירתה
אלי מבט מתחנן לעזרה.
"בואו נעבור את הכביש, שם בטוח נמצא דברים יותר מעניינים
לקנות", אמרתי. יוני העיף עוד מבט אחרון לעבר הכלוב ואחריו
התרצה, דילג לעברי ושם את ידו הקטנה בידי.
עצרתי על שפת המדרכה והתבוננתי בג'יפ צבאי שחולף על ידי. חייל
בכומתה כחולה הביט בי. הצלקת שעל לחיו נראתה לי מוכרת וזיכרון
נוסף פלש למוחי, אני יושב באוהל ספוג גשם ומנקה טיפות דם קרוש
מכת הרובה. החייל המשיך להביט בי עד שהג'יפ נעלם מעבר לפינה.
נעשיתי לפתע מודע למבטי הסוחרים ועוברי האורח מסביבי. הידקתי
את אחיזתי בידו של יוני ופניתי מבוהל לחפש את רונית ויואב,
שעמדו בצד השני של הכביש ובחנו את הפריטים באחד הדוכנים.
התקרבתי אליהם, רגוע יותר, והבטתי בדוכן, שהיה מלא בסכינים
מעוצבות בתוך נדנים מעוטרים בזכוכיות צבעוניות.
הרמתי את  אחד הסכינים, שלפתי אותו מהנדן והתבוננתי באורות
הרחוב הצהובים המשתקפים בלהב. פניתי להביט במוכר ופניו עוררו
בי עוד זיכרון, עמוס, רועד ידי, לופת את חזהו ביד שטופת דם,
טיפות בוץ וגשם על פניו והפרצוף, שראיתי רק הבזק שלו לשניה
בחלון מעבר לכוונת ושנשבעתי לא לשכוח כל ימי חיי.
הבטתי בעיניו השחורות של המוכר. לא שכחתי, וגם הם לא.
הבטתי בלהב המבריק של הסכין ואצבעותיי נלפתו סביב הניצב.