אלפרד לייטון סביונס היה אדם נעים הליכות. מכריו יתארו אותו
כג'נטלמן אמיתי, מהסוג שכמעט נעלם מהעולם. איש נדיר באדיבותו,
לבוש תמיד בהידור. גבר שבגברים אשר למרות היותו גדול השמרנים,
לא זנח את הנאות החיים. לאחר שפורסם סיפרו ה-14 במספר "עברייני
תנועה - אסון לאומי", נתבשר הלורד סביונס כי הפך זה עתה לסופר
הנקרא ביותר בניו זילנד.

הוא החליט לחגוג. ממגירתו העליונה שלף סיגר עבה, התרווח על
כסאו והצית אותו בנחת בעזרת מצת מהודר שאותו קיבל במתנה מסגן
ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. הוא הביט במצת ונזכר באותה מסיבה
שאליה הוזמן, שם קיבל את המתנה. בחיוך שבע שם את המצת בכיסו,
והרגיש גאווה. לאחר מספר רגעים שבהם נהנה מהסיגר, התרומם הלורד
ומזג לעצמו כוסית של ויסקי.
בעודו מרוקן את הכוסית אל גרונו, עיניו הופנו אל התקרה וקלטו
אורח בלתי רצוי. המפגש בין עיניו ואותו אורח פורח, בשילוב עם
המפגש בין ויסקי איכותי וקנה נשימה, גרמו אי נעימות ללורד. מאז
ומעולם תיעב מקקים, וכעת על תקרת משרדו הילך אחד מהם. אחד גדול
ומכוער מהם.

מייד פנה הלורד לכיוון הדלת, כדי להסתלק ממשרדו ולהזעיק
בדחיפות את המדביר הטוב ביותר בעיר. ברגע שסובב את ראשו, נשמתו
נעתקה. מרוב אימה לא יכול היה למנות את האימה. כחמישה עד שמונה
בני-אופל גועליים הזדחלו על דלת משרדו. גודלו של כל אחד מהם
כגודל כדור טניס. הוא לא ידע מניין הגיעו אותם מזיקים נוראיים,
וכלל לא היה אכפת לו. מה שהעסיק את מוחו ברגע זה היה מציאת
תחבולה כיצד לצאת מהמקום הארור הזה מבלי לבוא במגע עם אחד
היצורים.

בעודו מתכנן את צעדיו העתידיים בכיוון היציאה, החליטו האורחים
הלא קרואים שזהו זמן מתאים לאימוני תעופה. אחד אחד הם זינקו,
והחלו במטס מרהיב במשרד הקטן. בשעת מעופם הם פגעו בגופו של
הלורד. נראה היה שפגיעותיהם בלורד המסכן לא היו תאונה, כי אם
טקטיקה מתוכננת היטב בקרב בין ג'וקים לאדם. המשפט הברור היחיד
שיצא מפיו של הלורד היה "הם הכריזו עלי מלחמה!" ואכן מלחמה זו
היתה. הלורד אמנם הצליח להכות במקקים הוירטואוזים, בכל פגיעה
כזאת הוטל אותו מקק חסר מזל לאורך החדר, כאשר רק הקיר בולם את
טיסתו. אך עם זאת מספרם של האוייבים השטניים רק גדל. אם לא היה
נלחם על חייו ברגעים אלו, כנראה היה מתאמץ בחשיבה על מקורם של
היצורים המטורפים הללו. האם יוצאים הם מהכיור? או שמא מזדחלים
הם מתוך הקירות עצמם דרך חריץ קטן?

מה שהתחיל כקרב בין לורד לחופן מקקים הפך כעת ללינץ' שביצעו
מאות רבות של מעופפים נועזים על שבר של אדם. הקרב לא היה הוגן.
תגבורת של יצורים חומים הגיעה מכל כיוון ללא הרף, ואילו הלורד
נחלש פיזית ונפשית משניה לשניה. רצפת המשרד נתמלאה בגופות של
מקקים, עד שנשכח צבעה המקורי. לפתע פלט הלורד סביונס צעקה
מקפיאת דם, ונפל שדוד על הרצפה החומה.

משפתח את עיניו, סגר אותם מייד בחזרה.
הוא לא האמין שמה שראה היתה המציאות, וסבר שעצימה טובה וארוכה
של העיניים תגרום להזיות האלו להעלם.
כשפתח שוב את עיניו כמעט ופרץ בבכי. הוא עדיין היה במשרדו, אך
היו מספר שינויים בעיצוב.

דבר ראשון, הכיסא היה הרהיט המקורי היחיד ששרד שם. הלורד היה
כבול לאותו כיסא בחבלים ולא הצליח בנסיונותיו להשתחרר.
השולחן, הארונות, השטיח ואפילו התמונות - כולם נעלמו כלא היו.
את מקומם תפסו אלפי ג'וקים שנראו כמו ערימת בוץ אחת גדולה. אך
ערימת הבוץ הזו לא הטרידה את הלורד כמו הדבר המזוויע שהוצב ממש
מול אפו.

היה זה מעין מיכל ענקי כלשהוא. מזכיר בצורה מחליאה מיכל ביתי
לריסוס מזיקים. הלורד הפנה את ראשו הלאה מן האימה אל הכיוון
היחיד שהתאפשר לו בין החבלים הלוחצים, למעלה. ברגע הבא הצטער
על כך. מעליו עמדה, מאיימת למחוצו בכל רגע, נעל ספורט אדירה
במימדיה. "זה הסוף", חשב הלורד סביונס. סביבו החל לשמוע רחש
מסתורי, בטוח היה בליבו כי אותו רחש היה קול צחוקם של שותפיו
הקטנים למשרד. הוא ידע שעליו לעשות משהו כדי להציל את עורו
בטרם ייהרג בצורה אכזרית.

הג'וקים נעו בחדר בצורה מבחילה. לפתע קפץ הלורד בתוך כסאו,
"המצת!" ידיו הקשורות מאחורי גבו עשו דרכם באיטיות אל הכיס שבו
היה המצת המהודר של סגן ראש הממשלה. משהצליח לשלופו, נלחם
בחבלים המהודקים כדי להגיע לזוית נוחה, ומשזו באה הדליק את
המתנה הכי חשובה שקיבל אי פעם.
במהרה החבל השתחרר והלורד היה חופשי. הוא קפץ מכסאו הישר אל
מיכל הריסוס הענקי, ולחץ עליו בכוח. גז לבן התפרץ מהמיכל בלחץ
גדול, פוגע באלפי ג'וקים ומסיים את קיומם. הלורד, אשר נתמלא
בכוחות מחדש, סובב את המיכל וריסס את כל החדר, מותיר אחריו
גופות רבות. כל אותו זמן עצר את נשימתו, ומשהרגיש כי נגמר לו
האויר רץ אל הדלת, פתח אותה וברח הרחק.

יומיים מאוחר יותר, ישב הלורד במשרד המשופץ אשר לא היה בו זכר
למתקפה הנוראית שהתרחשה בו, מלבד חצי תריסר מיכלי ריסוס מזיקים
שהוצבו על שולחנו. הלורד כבר היה מוכן לכל צרה שעשויה לבוא,
הוא גם הודה כבר לסגן ראש הממשלה. כל שנותר לו לעשות כעת היה
להתחיל בכתיבת ספרו ה-15, "ניצחונו של אחד על רבים".