עמדתי מולם מול רבבות האנשים ורעדתי, הסיפור שעבדתי עליו הרבה
נראה לי פתאום כל-כך טיפשי וכל-כך מטומטם לעומת הסיפורים
הקודמים לו, אבל מה לעשות זה בכל זאת הסיפור שלי, פתחתי את הפה
ושום קול לא יצא, הזמן המוקצב לי נראה לי פתאום כנצח למרות
שאלו רק 5 דקות מסכנות, אז התחלתי בסיפור ובצד כבר ראיתי
פיהוקים וידעתי כבר מה יכתבו מחר על הסיפור שלי.
ואז ראיתי אותם הקבוצה שבאתי איתה והם דיברו ביניהם , הרגשתי
פגועה לפחות שהם יקשיבו הם הבטיחו שגם כשאני אסיים את הסיפור
אם יהיה מצחיק יצחקו ואם סתם יפה ימחאו כפיים כל-כך חזק שהתקרה
תיפול. (תרתי משמע) אבל הם דיברו ביניהם, ואני המשכתי מידי פעם
מציצה לראות אם מישהו נרדם כבר ומה קורה עם הקבוצה שבאתי איתה,
הם עדיין דיברו בינהם.
סיימתי, מישהו אחד קם ומחא לי כפיים למרות שזה בכלל לא הגיע
לי, אבל הערכתי אותו כי הוא הרים לי את הכבוד העצמי שהתחבא
איפשהו בין החריצים של הבלטות ואני ירדתי מהבמה מסתכלת על
הקבוצה שבאתי איתה, הם עדיין דיברו אז יצאתי  לסביבה שלא היתה
זרה לי.
רגלי הובילו אותי בטבעיות כמעט לחנייה שהיתה פעם מועדון
"הרוקסין" (אם מישהו שמע על זה), מועדון שפעם עבדתי בתור
יחצני"ת  שלו, בימי שישי מסוימים הייתי יושבת בחנייה הזאת
מוצאת לי בחור ונאנסת בהנאה.
עד היום לא חזרתי למקום הזה, היו לי הרבה זכרונות רעים ממנו,
ישבתי ליד דלת הכניסה ועישנתי סיגריה, מישהו נכנס לחנייה.
"היי ליאורה זוכרת אותי?" הקול נשמע לי מוכר אבל בין הצללים לא
יכולתי לראות מי זה, הוא יצא מהצל לעבר קרן האור היחידה שהיתה
שם, הוא היה עם מדים.
"דניאל, מה אתה עושה פה?" התפלאתי שהוא בכלל זוכר אותי הפעם
האחרונה שנפגשנו היתה לפני שנה בערב חזרה ל"זמן אמיתי", הוא לא
ענה רק התקרב ונעמד מולי היה לו נשק "חשבתי שאמרת שאתה
ג'ובניק, מאיפה הנשק?" הוא שוב לא ענה רק דרך את הנשק...
"ליאורה קומי אמרו את השם שלך את צריכה לעלות" שוב עליתי רועדת
מנסה לא ליפול על אחד המגברים של הלהקה, החזקתי את הדף עם
הסיפור שלי והתחלתי בקטע קישוא לקטע מזהירה שהוא לא טוב כמו
למשל הקטע של ארז רונן או שנון כמו הקטע של אדם מעוז או מצחיק
כמו הקטעים של ליכטש וחרגול, אבל הוא עדיין הקטע שלי, ותכבו
פלאפונים
ותפסיקו לדבר , ואתם כן הזוג על "ספה חדשה" לשעבר, תקשיבו לי
ותשכרו חדר. ותאמת שאני לא רואה כלום כי הזרקור מול העיניים
שלי, אבל תפסיקו כי אני שומעת אתכם.

מופע האימים התחיל!