זאת יכולה היתה להיות אני חבוקה בזרועותיהם של כל הבחורים,
המערסלות את כתפיהן ומותניהן של כל הבחורות, הילדות, הנשים,
שהייתי יכולה להיות כל אחת מהן, אבל זאת לא.
במקומי מתערסלות להן בחורות אחרות, ילדות אחרות, נשים אחרות,
וגברים אחרים שאיני מכירה או שאיני מכירה היטב, מאצילים עליהן
את האהבה, האהבה שאיני מעזה לנקוב בשמה.

הן מתהלכות להן לצידם, בטוחות באהבתם אותן מכוח הזרוע החובקת:
יפות מראה, פשוטות מראה, חינניות וחסרות חן, דקות גזרה ועבות
בשר, שדיהן קטנים וזקורים או מלאים ותפוחים, שפתיהן דקות
ומצוירות או מלאות ופשוקות, ולרגע אני חושבת שאולי בכלל את
קרבתן אני מחפשת, את גזרתן, את שדיהן, את שפתיהן,
לא.
אני רוצה את הבחורים שעל זרועותיהם הן תלויות. להיות גם אני
שמוטה על קולב זרועם דרך קבע, ולא לבלות איתם לילה אחד, לילה
אחד בלבד, וזהו.

ובפגישה מקרית ברחוב, נערה אחרת, או אישה או ילדה, תתפוס את
מקומי בחיקם. והיא תהיה אחוזה בזרועם ואני אהיה מן החוץ, ואברך
לשלום מן השפה ולחוץ, ואבורך לשלום מן השפה ולחוץ, רק לשם
נימוס ורק כדי להגן על העניין כולו מפני השכחה.

ואני את סוד האחיזה הזה עוד לא למדתי: לנצח, או לפחות לזמן מה.
ועדיין אני יודעת רק לאחוז ולהיאחז למשך לילה אחד בלבד.
וזהו.