כשהגענו לא ראיתי כלום.

עשן מתוק צרב בעינים, והחליף צבעים עם עליות ומורדות מעטפות
הצלילים. לא ראיתי את קצות נעליי, ורק הרגשתי את הילה מושכת
בחגורתי שלא אלך לה לאיבוד. החבר'ה כבר מזמן תפסו עמדות
והתפזרו בין הרוקדים והזולות, ובצביטה קלה בתחת, הילה ביקשה
בקבוק מים מינרלים, ואני ביקשתי בירה קרה להחליק בגרון הנפוח.
המון אדם צבא על בר עגול במרכז המתחם, מנופפים בשטרות כסף לעבר
ברמניות מזיעות על סף איבוד שליטה. במבט אחד הבנו שזה או לשתות
או להנות, אז החלטנו למצוא מי מבינינו יצא להשיג משהו רטוב.

כולם סביבנו בערו השמיימה, עולים ויורדים על סולמות של ביטים,
נושאים ידיים אל אלוהים בממתינה. ערן היה הראשון שחייך אלינו
עם בקבוק גולדסטאר צונן, "נו, מה אתם אומרים?" ואני מחפש את
התקליטן, מנסה לנחש לאן יקח את כולם מכאן.

"מה דעתך?" שואלת הילה, ומחליפה רשמים, שלוקים, ואש עם איזו
שחורדינית לא יציבה, "קח", מציעה השחורדינית, "שמפניה עם
קריסטל, בשביל להתחיל את הערב". שאול כבר מזמן נעלם לתוך המסה
המאוכנת אל תקרת השמיים, ושנינו מנסים שוב את מזלנו, בבר
המרוחק יותר.

"נראה לך שזה זה?" הילה שואלת בציעוף מבט. "לא, כי פשוט נדמה
לי שככה תמיד רצינו, לא?! העכשיו כמו נמתח בין שקיעה לזריחה,
בין אתמול למחר". "נראה ככה", אני מסכים, וממשש את המטבעות
והשטרות בכיס. "אבל זה לא יכול להמשך לעד, אם לזה את מתכוונת",
אני אומר. ומולנו זוג דלוק לועס האחד את השניה. " יש את ההרגשה
של מומנטום, מרגישים כמו העולם ממשיך לנוע לאחר עצירה מלאה".
הילה מושכת בכתפיה וקוטפת עוד כוכב מהשמיים, לשזור בשערה.

בבר המרוחק בקושי היו אנשים, ואני קונה לנו מים מינרלים ובירה.
לכל מי שהצליח לסחוב עצמו עד כאן, מימין היו השירותים, כימיים,
ניידים, שבהם אני אמור לסמוך על המנעול שבדלת להרחיק זרים, ובה
בעת להחזיר אותי אל החיים. "בוא, נעבור אחד אחד, זה שפתוח,
נכנסים", הילה אומרת. והאדמה רועדת, כמו מאיימת להיבקע תחת
העומס של האושר באוויר. "או, זה נראה נקי, אפילו יש עדיין ריח
של הליזול", והילה מושכת אותי פנימה בחגורה. שנינו ננעלים בתא,
פלסטיק כחול שמהבהב עם האורות, ורועד עם כל פתיחה וסגירה של
התאים הסמוכים והבסים הרועמים. השקט היחסי בתא אפף אותנו לרגע,
ואני עף רחוק.

נשיקה ושקשוק מים מחזיר אותי, והילה מחייכת באושר, משתינה
בעמידה . אני פותח ת'בקבוק מים, לוקח שלוק, והמיצובישי מחליק
מטה במים הצוננים. הניצוץ בעיניה של הילה חושף ברעב - אהבה היא
כל מה שיש כאן עכשיו. בלי מחר, בלי אתמול, וכמו הזמן נעמד מלכת
- ההווה הוא הכל.

שנינו יוצאים חזרה אל תוך גל של שמחה, למול מבטים רעבים
שמחפשים בנו המשך לרכבת ההרים בראשם. ובחיוך של אושר, מלא אור
וברקים בעיניים, הילה אוחזת בידי ושנינו ממריאים. הבירה הקרה
עוטפת את קליפת המוח, כמו הארטיק הראשון של החופש, מתוק
שבעתיים על המדרכה הלוהטת. הילה לוחשת באזני, "נפתח לי, ולך?"
אני עוצם עיני לרגע, נושם עמוק. "כן", אני מחייך אליה, לוקח
עוד שלוק מהבירה, שמתניעה כמו דלק טילים מוצק, "אך, ועוד איך
נפתח". וטעם החופש, האושר, האהבה, וטעמה המתוק של ההרפתקה הבאה
הלא-נודעת עולה בפי. כמו הלב והמוח בדיוור ישיר.


בחזרה לרחבה אני נעמד על תלולית חול קטנה. הקהל, כמו גוף אחד
גדול קורא לשמיים, עולה ויורד, פועם עם הבסים, עם הלב. אני
מצית סיגריה לי ולהילה, וכציפורים חופשיות אנו ממריאים עם
הטונים, אל הרחבה. אל מול עמדת התקליטן ענן אבק, אנשים ערומים,
מיוזעים, גוף אל גוף, מטפסים בעליות - והלסת כמו בולעת גלקסיות
שלמות משחררת את כל היופי מבפנים - הילה מושיטה אלי ידיים
והקצב בוער לנו בברכיים. "תראה את כולם", היא לוחשת, "מי היה
מאמין שכאן, עכשיו, עם כל החרא של החיים פה, אנשים יהיו
מאוחדים ככה, מאושרים ככה?!" ואני חושב ביני לבין עצמי, אני
לבד עם כולם, אנחנו שניים עם העולם.

משייטים בין הרוקדים, לכולם פרצופים מוכרים. חברים לערב, לכל
החיים. לעולם לא נדע את שמם, אני והילה אוהבים לעולם. "נו,
מניאק, תדליק איזה אחד", ערן קורץ אלי. מרחפים אל איזו זולה עם
כריות, הילה שולפת אחד מגולגל יפה. "אך, איזו יצירת אומנות",
שאול מסנן מבעד למסטיק, שכמו לא נותן לשיניו ליפול. והמוסיקה,
כמו פסקול החיים, נצבעת באורות ואנשים. "מי ייתן והלילה יימשך
לעד", אומרת הילה, ונושקת לי עוד שאיפה. "איפה כולם?", אני
שואל. "את מי אתה עוד צריך?", עונה הילה בעיניים כמו מנהרות
היישר אל הלב, "אני פה, מה עוד אתה צריך?" "אולי עוד איזו
שכטה", אני קורץ. ועל הביטים, כמו שלבים בסולם השמיימה, אנחנו
מטפסים מעלה, כמו מלאכים רוקדים בין כוכבים.

ובמבט אחד, אני יודע. "בוא נטייל קצת", הילה אומרת. "שלא תשתה
לי חשיש", מטעים שאול במבטא פולני, והילה כורכת זרועה סביבי.
מצוידים בבקבוק בירה ומים מינרלים, שנינו משייטים, והרגליים,
כמו באפס כוח משיכה, עוזבות את הקרקע, "אך, איזו מוסיקה
נפלאה!" צוחקת הילה, ורצה על עבר עץ בקצה מתחם ההוויה. ושם,
בצמרתו, כמו צימח במיוחד עבורנו, השתרגו הענפים למיטת עלים
רכים. "אני רוצה אותך, כאן ועכשיו", קורצת הילה, מתירה את
כפתורי מכנסיי. "אוי אישה, מה את עושה לי?!" אני מיתמם. והנפש
יוצאת מהגוף ונכנסת לגוף אחר. וגוף בגוף מתערבב, וכמו חיבור
שמימי, אנו מתאהבים מחדש תחת חופת כוכבים נופלים.

מתוך אופק המתעוות בהבלי החום העולים מהמתחם, המחליף צבעים
ומרצד עם העשן והצלילים, כמו גלים בים, עוברים דרכי רסיסים של
אור בוקר. וכמו בסרט, היא לאט מסתובבת, ועיניה בורקות, מושיטה
אליי ידיה, אני עף אליה. "אני אוהבת אותך", ושנינו מתחבקים אל
מול דמדומי זריחה המשחקים תופסת על המדרון, "אני אוהב אותך",
אני לוחש בשערה, והשמש מציתה את השמיים, גוררת אחריה את שמלת
אש כלולותיה.

לא מומנטום, ולא בטיח. הזמן והעולם נעצרו מלכת, כאן על צוק אל
מול ים המוות, והשמש מחייכת אלינו בשיא תפארתה. מים, שמיים,
ועננים נצבעים בגוונים קורעי רשתית. והביטים עולים ועולים,
מטפסים אל השמש. העשן, האבק שרק עתה נגלה שעוטף הכל, והמון אדם
נטבלים, מיטהרים באור השמש העולה. "ככה זה צריך להיות", הילה
לוחשת, "ככה לעולמי עד". ושנינו שטים חזרה לרחבה, נכנעים
לצלילים, מתמסרים לקצב, באור בוקר. חיים אהבה.