חבל שקראתי את כל הספרים וראיתי את כל הסרטים ושמעתי ומיששתי
וטעמתי. חבל שיש לי כל כך הרבה רשימות לערוך, לוחות זמנים
לבנות. חבל שהקצב שלי הוא צבאי והמבנה שלי ארצישראלי, כי אני
רוצה להיות מקורי, אני רוצה שיהיה לי מסר שיהיה רק שלי מצד אחד
אבל ישתיק את הקהל וישלח אותו הביתה עם תובנה חדשה.

חבל שאני לא מבין שהגרדום הוא בגובה העיניים, למרות שאני יודע
שאלף קופירייטרים כבר שכתבו כל סצנה בחיים שלי לידי שלמות שאף
פעם לא אוכל להתחרות בה, משוררים כבר ביטאו רגשות שאף פעם לא
אוכל להתחרות בעוצמתם, ציירים כבר המשיכו הרחק מעבר לאסתטיקה
הרדודה שלי. אני יכול רק להגיב לתגובות של התגובות, לחטט
בהפניות וחצאי קריצות ליודעי דבר וחברים קרובים. לזהות את
הזיוף והחיקוי ולעולם לא לפרוץ אל מעבר להם.

לגיבוב התוכן הלעוס הזה, לשילוב הטעמים התעשייתי הזה אינני
יכול שלא לקרוא אני. אינני יכול שלא לאמץ אותו. הוא הילד שמבין
כי לעולם לא יוכל לרצות, הוא הכלב האוהב והשנוא. הייתי גורר
אותו אל מחוץ למחנה בקולרו, סופג פרוותו בסולר, בוכה ומחמם את
ידי.