הסיפור שתקראו עכשיו מסופר מהסוף להתחלה, ואם אתם שואלים למה
לעזאזל?
אז תרשו לי לענות לכם שזה בגלל שמבט נוסף על השם של הסיפור (כן
הכותרת)...  יסביר לכם אולי שכרגע אני מת, כן כן, עמוק באדמה,
קבור בארון זול מעץ, ובלי אויר או רוח חיים.
אז בגלל העובדה הקטנה שאני מת, את הסוף, זאת אומרת ההתחלה של
הסיפור אני יותר מנחש ממספר.  כי עם כל הכבוד למוות שלי, היו
לי דברים יותר חשובים לעשות מלהשתתף בלוויה שלי,  אני מקווה
שהבנתם אותי, בואו נתחיל...
אימא בוכה בלי הפסקה, אחותי הקטנה לא מבינה מה קרה, טוב היא
בסך הכל בת שנתיים,  כמה חברים עומדים ומעשנים סיגריה, וכולם
בוכים על עידו הצעיר שהלך בטרם עת.  ממש בטרם עת...
זה רק מוכיח שהם לא הכירו אותי ממש טוב.
בית הקברות נראה שומם, כל הקברים נראים אותו דבר, ואני מצטרף
לתהלוכת המתים, חבר של אימא (משמע: הבן זונה שמזיין אותה אחרי
שאבא קיבל סרטן ונפטר) מחבק את אימי בכאילו.  וכולם ממשיכים
לבכות, כאילו שמשלמים להם על זה.
רגע.., הנה הדודה חיה שואלת :"עידו למה היית צריך להרוג את
עצמך, למה להתאבד?",  דפוקה! השם שלה נורא משעשע אותי פתאום,
היא חיה ואני מת, אירוניה מזדיינת, שתמות גם היא מצידי.
שיחת השעה בבית הקברות היא על איך החבר המתרומם של אאיא  שלי
מצא אותי על מיטה בחדר שלי עם אקדח ביד  וכדור בראש כמובן, הנה
הבן זונה הזה, כן כן המתרומם, הוא כל כך מתאמץ להראות עצוב...
הוא לא עצוב בכלל, אני מבטיח לכם,  אף פעם לא אהבנו אחד את
השני.
וכמו בחיים, כי הוא יודעת מה זה להיות כלבה אמיתית, ואת המינוס
בבנק, לחבר מתרומם שלה, שלא יגיד שלא חשבתי עליו המניאק, חשבתי
ועוד איך.
ביקשתי להיקבר עם האקדח שלי, זה שאבא נתן לי לפני שמת, כדי שאם
המשיח יבוא כדי להחיות אותי או משהו, אני אירה בו.
אני לא רוצה לחיות, זה משעמם..., לפעמים זה ארוך מדי, כמו איזה
סרט, שאם הוא נמשך יותר מדי זמן, אין לך זין לשבת לראות את
כולו.

יממה אחרי  כן הלכתי לבקר חבר אחר שלי בבית החולים, הוא לא ממש
שמח לראות אותי, ולא ממש הגיב, טוב.., מאז התאונה הוא
צמח(כאילו לא זז כזה), ככה שספק אם הוא יגיב למשהו אי פעם.
חבל שהחבר של אימא לא נמצא במצב הזה.., יתאים לו להיות עציץ
דווקא.
אחרי הביקור הדי יבש אצל אותו חבר, הלכתי לקבר של אבא והודעתי
שאני מצטרף אליו, בחנתי את בית הקברות, כמו שזוג צעיר בוחן
דירה חדשה לפני שהוא עובר לגור בה, מגניב שחנוכת הבית שלי תהיה
הלוויה....
אין לי מושג אם אבא היה בעד הרעיון שהבן שלו יצטרף אליו למנוחה
המגניבה שנקראת מוות,
אבל אחד היתרונות בזה שהוא מת, זה העובדה שהוא לא יכול להגיד
לי מה לעשות יותר, אז אבא... הנה אני בא.

יומיים לקראת סוף השבוע, קיבלתי סוף סוף את התוצאות מבית
החולים המזדיין, תחזיקו חזק... יש לי איידס! מתאים לי.. אבא
תמיד אמר לי שאני אמות רק בגלל זיון, האמצעים אשכרה מקדשים את
המטרה.
בטח מעניין אתכם מי הדביק אותי...?
לא זאת לא החברה שלי לשעבר, אלא סתם אחת מבית זונות שהייתי בו
לפני כמה זמן (בלי להרים גבה בבקשה, לא אמרתי שהייתי נאמן
לכלבה ההיא).
אז אוקי, יש לי איידס, איזה כיף, משהו מרענן לחיים! לרגע אני
קולט שזה אומר שאני לא אחיה לנצח, ואין מאושר ממני על כך. פשוט
מתנה משמיים, המוות כאילו. מגניב.
חשבתי מה עושים עם זה?, קופצים בנג'י?, עושים סנפלינג?, שמים
קצת  נוזל זרע בסנדוויץ של החבר המתרומם של אימא? תודו שזה
רעיון טוב..., אבל מגעיל, אז נוותר.
אל תחשבו שאני רגשן מדי, אבל הדבר ה- 1 שממש עשיתי כשנודע לי
על מחלתי החביבה היה; (לא, לא בכיתי אז תירגעו), באתי לחדר של
אחותי הקטנה וחיבקתי אותה חזק, חזק מאוד, כדי שתזכור טוב טוב
את החיבוק הזה, מהאח הטמבל שלה, כל האהבה שהייתה לי בעולם
הייתה מופנית אליה, אולי בגלל שהיא הזכירה את אבא, או סתם בגלל
שהיא הייתה מתוקה, חיבקתי אותה כאילו אין מחר, וכחולה
סופני(תמיד רציתי להגיד את זה), באמת אי אפשר לדעת אם יהיה
כזה.
החלטתי ללכת לישון, אני לא אנסה להתעורר אם לא אהיה חייב, נראה
כבר.

למחרת, כנראה שכן הייתי חייב להתעורר, כי התרנגול המזדיין
שבחצר כנראה לא החליף לשעון חורף והתחיל עם השטויות שלו מוקדם
מדי...
אוף! כוס אמק, בא לי לשחוט אותו ולקחת אותו איתי לקבר, שיעיר
את המתים מצידי.
היום הזה נהיה יותר ויותר ארוך... כמו חיים שלמים.
אימא זיינה לי ת' שכל כרגיל, החבר המתרומם שלה זיין אותה
כרגיל, חברה שלי לשעבר והחבר הכי טוב שלי הזדיינו כרגיל, ורק
אני הבאתי ביד... ככה סתם, משעמום. לא קרה למישהו פעם?
אחרי שגמרתי (נו..., כאילו בשני המובנים), נשכבתי על המיטה
והתחלתי לחשוב.
המחשבות היו בעיקר על איך עושים את זה?, איך מתים? אז אפשר
לחכות שמלאך המוות של החולים באיידס יבוא וייקח אותי, אפשר
לנצל את העובדה שאני גר בקומה חמישית ולקפוץ מהחלון, אפשר
לתלות את עצמי בשירותים ולקוות שהחבר המתרומם של אימא יפחד
לחרבן שנה ויהיו לו טראומות בגלל זה, ואפשר לאכול את הקציצות
של אימא שלי.
אבל הכי קלאסי, זה עם האקדח שאבא נתן לי, הוא תמיד התלונן שלא
השתמשתי באופניים שהוא קנה לי(הייתי מהילדים בני חמש שעוצרים
טרמפים ברחובות), אז הנה, עכשיו אני משתמש במשהו שהוא נתן לי,
ועוד למטרה חיובית שכזאת.
אימא, המתרומם ואחותי יצאו, נשארתי לבד, ככה בין כל הקירות, עם
הג'וינט והאקדח, ועם מטרה-למות. שתיתי כמה בקבוקי בירה ככה,
שלפחות נמות במצב רוח טוב, השתכרתי טיפה,
התקשרתי לחברה שלי לשעבר, וצחקתי לה בטלפון שעה...
אח"כ שאלתי אותה בטון שניסה להיות רציני:" אתם מזדיינים בלי
קונדום?"
היא לא קלטה את הראש שלי, ואמרה שהיא מתנתקת, אז התעקשתי
וצעקתי שיש לי איידס,
ושקיבלתי אותו מזונה, ושהזדיינתי איתה אחרי זה, אז שלא תרגיש
כל כך בריאה...
היא בטח קיוותה שאני שיכור מדי ומזיין ת' שכל סתם ככה, אבל
הבהרתי לה(עם חיוך טיפשי ורחב) שאני לא, היא התחילה לבכות,
ואני לצחוק, עד שנמאס לי וניתקתי. שלא תהרוס לי את המצב רוח חס
וחלילה.

לקחתי את האקדח שאבא נתן לי, שכבתי על המיטה, כיוונתי לראש
ולחצתי על ההדק, קשה לי להסביר את זה, אבל בואו רק נגיד שזה
כאב ששום אקמול לא יעביר. שניה לאחר מכן, הייתי מאושר.


אימא בוכה בלי הפסקה, אחותי הקטנה לא מבינה מה קרה, טוב היא
בסך הכל בת שנתיים,
כמה חברים עומדים ומעשנים סיגריה, וכולם בוכים על עידו הצעיר
שהלך בטרם עת
ממש בטרם עת...
זה רק מוכיח שהם לא הכירו אותי ממש טוב.
בית הקברות נראה שומם, כל הקברים נראים אותו דבר, ואני מצטרף
לתהלוכת המתים,
אנשים שואלים למה עשיתי את זה לעצמי?, למה התאבדתי?
ובכן, עכשיו אתם יודעים למה..., ותאמינו לי שזה כל כך כיף
למות,
ככה שחבל שאפשר לעשות את זה רק פעם אחת בחיים.

"אומרים שלהתאבד זה בעצם לברוח מהחיים, מהבעיות, ולא להתמודד
עם הכאב,
במקרה כזה ברחתי למקום טוב יותר, ככה שאין לי עם מה
להתמודד...."