נמאס לי להדחיק דברים באלף דרכים שונות. ולהרגיש שאני אוהבת ,
אבל מה עם השאר? למה אתה יותר אויב מכל דבר אחר. למה אני תמיד
מחפשת , מחכה לרגע הזה שבו הכל יגמר. מרגישה כל כך רע אבל
אוהבת. "זה לא התרופה להכל" הן לוחשות באוזני. אבל מה הן
יודעות מבעד למסך של דמעות שלא יוצאות החוצה. מילים בלי משמעות
או קול. הן רק בפנים, משחקות איתי תופסת בתוך הראש ורצות מהר,
כי אני לא רוצה לתפוס אותן. אבל האמת היא תמיד הפחד. ולא
יודעים לאן לפנות, כי הכל נכון וכלום. הוא והיא והם, כולנו.
החלומות בורחים ממני , מהילדה הקטנה והילדה הגדולה, שבעצם גם
היא קטנה, אבל את זה אף אחד לא יודע. היא רוקדת ברחובות בלא
תזוזה, שרה רק למענה והיא בורחת. אבל למה מעצמה? "לא יכול
להיות עולם אחר" האחת אומרת לשניה. שתיהן צודקות אבל רק אני
בוכה. וכאילו מפסיקה, אבל בעצם לא. רק החלומות נגמרים, את
הצרחות אנשים פשוט מפסיקים לשמוע. הם מתרגלים. ולמה לא, בעולם
שבו אני נושמת ורק אומרת תודה, כולם מדברים על אהבה. כולם רק
מדברים על הכל. הילדה שותקת והולכת במעגל של רחמים עצמיים.
"למה", היא שואלת את עצמה, "למה לחלל לעכברים?" בטור עורפי
ישר, כל כך יפה כמו בצבא, הם הולכים להם וטובעים בים של חלומות
. אולי בתוכו יש חיים, האמת היא שהיא אפילו מאמינה, ואז
מתעוררת לעולם שבו אין אותי ואין אותך.
היא ברחה ממני פעם. פשוט לקחה את הרגליים וברחה. יום אחד
אני אמצא אותה, זאת הילדה האבודה. שרוקדת ורוקדת עד שנגמרות לה
הרגליים, ועדיין ממשיכה. היא לא איבדה אותם, כל היום היא רק
חולמת. עד שהשמיים נפרדים והעולם מתבקע לה מול העיניים. הכוח
הזה, אולי הוא רק אשליה? אני לא שונאת, אני מתגעגת. תחזור
ותיקח אותי איתך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.