קצב, מוזיקה סוערת, גוף לגוף נוגע-לא נוגע, עיניים חודרות
נועצות מבט נועז, מבט שנראה כאילו הוא מפשיט אותך, רק שהוא לא
צריך - אפשר פשוט לרקוד. הקצב מתגבר, הסיבובים נעשים מסובכים,
הידיים מתפתלות מצד לצד - לא מפסיקות לנוע, הרגליים על קצות
הכריות כדי להקל על התנועה ולשוות לה מראה מתוחכם יותר.
הנשימות נעשות שטוחות ומהירות, אין טעם לבזבז זמן על שאיפה
ונשיפה. השיר כבר מתקרב לסופו. הריקוד נעשה איטי יותר, שפתיים
מתקרבות זו לזו, העיניים נעוצות במבט מתגרה, כל כך קרוב שהלב
מדלג על פעימה או שתיים. השיער מתנפנף עם סיבוב מהיר נוסף,
ואז, בהתאמה מושלמת עם הביט האחרון של השיר, השכבה מצועצעת -
כמו שעושים בכל הסרטים הכי קיטשיים, רק שאת יודעת שאת לא בסרט,
או לפחות נזכרת בזה אחרי סוף הריקוד, אחרי אותו "גראנד פינאלה"
שגורם לך להרגיש שהפעם היית כל כך קרובה לאגדה. זה קסם שגורם
לך להמשיך לרקוד עוד ועוד, מתעלמת משרירי הרגליים שצועקים
אלייך את כאבם, מקשיבה רק לקצב הלוהט שמבטיח לך עולם ומלואו.
"תודה על הריקוד", לוחש לי בן זוגי, מנשק נשיקה קטנה על הלחי
וקופץ בחזרה לעמדת התקליטן, עיניו מחזיקות את מבטי עוד כמה
רגעים.

אני נשארת עומדת ברחבה המוארת ברכות ואז נסוגה קצת הצידה,
נשענת על הבאר ליד האחרים שכמוני לא רוקדים עכשיו, ממשיכה
להביט בזוגות שנשארו על הרחבה, לא מסוגלת להתנתק מהקסם, מקווה
שכשאני רוקדת גם אני - כמוהם - נראית כל כך שבויה בריקוד.
"...Bessa me", שיר חדש מתחיל, איטי יותר.
הם קוראים לזה "סלסה רומנטית", אולי בגלל שכל השירים עוסקים
באהבה - נשקי אותי, חבקי אותי, פתי אותי, סלחי לי... ואולי
פשוט זה טבעו של הריקוד - רומנטי ומתגרה. אני מזהה את השיר כבר
בשניות הראשונות להשמעתו: seduce me, השיר האהוב עליי. אני
מחייכת לעצמי ושרה קצת עם הזמרת. תמיד דמיינתי אותה בתור
אינדיאנית, למרות שלא היה לזה שום בסיס. שוב הרומנטיקה...

אחד ניגש אליי, ביד מושטת מזמין אותי לרקוד. אני לוקחת את ידו
בהסכמה וממשיכה איתו לרחבה. אנחנו עוברים ליד זוגות רבים עד
שאנחנו מוצאים פינה לרקוד בה. בעוברי על פני כולם, אני בוחנת
את הרוקדים - יש כאלה שרוקדים בסטייל, תנועות חלקות ומהירות,
מנסות לעשות רושם על המתבונן מהצד; כאלה שרוקדים מתוך הנאה
טהורה, גופם מתמזג בשלמות עם התנועה, מבלי שיהיה אפשר להפריד
ביניהם, להבין איפה נגמר הגוף ומתחילה אשליית התנועה; ויש כאלה
שרוקדים אחד בשביל השני, הקסם של הריקוד הוא רק אמצעי נוסף
שמפריד ביניהם ובין שאר העולם.
כאלה נראים שניים הרוקדים לא רחוק מאיתנו - עיניהם מחייכות זה
לזו ברוך, שפתיהם לוחשות את מילות השיר כאילו נכתב בשבילם. הם
רוקדים לאט, נהנים מכל תנועה, שבויים בעולמם. חייכתי לעצמי
למראיתם, כמו שתמיד מחייכים למראה זוג אוהבים... אבל בעצם חיוך
יותר עמוק מזה, הם יותר מסתם זוג, בנפשי הרומנטית אני נוטה
לקרוא להם "הזוג שלי".

לא רחוק מכפי שניתן לזכור, השניים האלה לא היו יותר מחברים
טובים. היינו שלושתנו חברים טובים. אותה הכרתי מאז ומתמיד,
ואותו, עם הריקוד. כולנו חלקנו בשלמות את אותה אהבה לריקוד -
ואחד לשני. לא לפני זמן רב, הוא היה רוקד איתי את השיר הזה,
האהוב על כולנו. לא בגלל סיבה מיוחדת. לא הייתי מעזה, גם לא
בחלומותיי הדמיוניים ביותר, לקרוא לו "השיר שלנו", אבל הוא
כן.
בלב חמים מזיכרונות אני מאשרת לעצמי עוד מבט חטוף אחד ואז
חוזרת להתמקד בבן הזוג הנוכחי לריקוד. היה חסר לו הלהט שיש
לרקדנים הטובים-באמת וההובלה שלו הייתה חסרת נוכחות. לא הצלחתי
להישאר מרוכזת בו, מחשבותיי שוב נדדו הלאה, לעבר. אל שניהם.

ידעתי שהוא לא ירקוד איתי הערב, למרות שכבר ראיתי אותו רוקד
פעם או פעמיים עם בנות מלבדה. סביר להניח שהוא לא ירקוד איתי
בכלל בתקופה הקרובה, כמו שכשהגעתי הוא רק חייך אליי חיוך מהסס,
מפחד לומר שלום, מפחד להישיר מבט לתוך עיניי. ואני, שגם אם לא
הופתעתי כלל, זכרתי עדיין את האור שפעם היה מציף את עיניו
בראותו אותי, חשתי בצביטת אכזבה קטנה בלב. זה לא היה חייב
להיות ככה.
'אולי', אני מרשה לעצמי לחשוב, 'יכלתי אז לבחור להביט בו באותו
מבט רך שבו נהג להביט בי, אולי הייתי בוחרת לדבר איתו - ולא
פוגעת בו בשתיקתי. אולי הייתי בוחרת לתת לו להרגיש, ולו רק
במעט, שאכפת לי ממנו, כמו שלו היה אכפת ממני'.

השיר נגמר. אני נפרדת בחיוך מבן זוגי לריקוד וחוזרת לבאר, ששוב
משמש לי כמשענת, צופה בשניהם מתנשקים לאיטם ומרגישה איך חיוכי
מתרחב. אני מזמינה מיץ תפוזים, יודעת שהשתייה תמנע ממני לרקוד
בזמן הקרוב אבל מעדיפה להדחיק קצת את הקצב, ששוב פועם בעורקיי,
כדי להרוות את הגרון היבש. אני מרגישה מבט נעוץ בי מכיוון עמדת
התקליטן. הוא עומד שם, עיניו בורקות בהזמנה לריקוד נוסף,
מבטיחות להעיר מחדש את הקסם, ליצור את האגדה.

אני מחייכת שוב, וחושבת לעצמי שאולי באמת יכולתי לנהוג באופן
שונה; להראות לו שבדרכי שלי תמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב. אבל
הבחירה שעשיתי הייתה פשוטה - לא משנה כמה אהבתי אותו, הרבה
הרבה יותר, אני אוהבת אותה.